מלבי"ם על דברים י״ב

מהדורה: מקראי קודש, וילנא תרנ"א

מלבי"ם על דברים י״א:ל״א » « מלבי"ם על דברים י״ג:א׳

1 קידושין פתח ↗

אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט – צֵא וּלְמַד מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן: ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם וְגוֹ׳״ – מָה עֲבוֹדָה זָרָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף, וְנוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ – אַף כֹּל שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

4 תוספות על מנחות פתח ↗

אין לוקין על לאו שבכללות. עירובי שאור ועירובי דבש דנפקי מכי כל חשיב לאו שבכללות וכן לאו דכי אם צלי אש דרבייה כל דבר שאינו צלי אש כגון נא ומבושל וכן מכל אשר יעשה מגפן היין דגבי זג וחרצן וכן כי נפש הוא חובל דגבי ריחיים ורכב אבל שאור ודבש גופייהו אע"ג דחד לאו כתיב אתרוייהו לא חשיב לאו שבכללות וכן זג וחרצן במדבר ו ונא ומבושל שמות יב ורחים ורכב דברים כד דלאו דידהו אכל חד וחד קא מהדר וא"ת ולר' יאשיה דבעי או לחלק ב"מ דף צד: לא ליחייב בחד לחודיה עד שיעשה שניהם וי"ל דשאור ודבש ונא ומבושל כתיב בהו ממנו ונזיר נמי מדכתיב מחרצנים ועד זג ולא כתיב חרצנים וזג ומיהו קשה מנא ומבושל דממנו דכתיב בהו אפסח קאי וריחיים ורכב מדלא קרינא ורכב בחטף וא"ת ואמאי מחייב תרי הא אמרינן בסוף גיד הנשה חולין דף קב: גבי בשר מן החי ובשר מן הטריפה דלא מחייב אלא חדא משום דמחד לאו נפקי וי"ל כיון שהאיסורים מפורשין בפסוק קאי הלאו על כל אחד ואחד על זג ועל חרצן וכן כולן כמו ויקרא כא אלמנה וגרושה וחללה זונה שאם עשאן כולן חייב על כל אחת ואחת משום דלא יקח קאי לכל חד וחד ולא מצריך קרא לחלק בפ' עשרה יוחסין קדושין דף עז: אלא משום דגוף אחד הוא וכן פי' רש"י בפ' בתרא דמכות דף יח. דמעשר דגן תירוש ויצהר ובכור בקר וצאן וביכורים אע"ג דכולהו בחד לאו כתיבי לקי אכל חד וחד דכיון דמפורשים וכתובים בפסוק לא תוכל לאכול אכולהו קאי אבל בשר מן החי ומן הטריפה אינם מפורשין בפסוק בהדיא דנימא לא תאכלו קאי אכל חד וחד וא"ת ומה בין זג וחרצן נא ומבושל ריחיים ורכב שאור ודבש אלמנה וגרושה וחללה זונה דחייב על כל אחת ואחת ואילו חלב שור וכבש ועז אינו חייב אלא אחת כדאי' בפ"ק דכריתות דף ד. אלמא מיקרי לאו שבכללות וכן לחם קלי וכרמל וכל מעשר דגן תירוש ויצהר דלא לקי אלא חד אי לאו משום יתורא וי"ל דזג וחרצן שתי שמות נינהו וכן שאור ודבש וכן כולם תדע דכי אתי לאתרויי בהן צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל חלב שור וכבש ועז שם חלב הוא וכן לחם קלי וכרמל שם חדש הוא וכן מעשר:

5 יומא פתח ↗

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר יְרוּשָׁלַיִם נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים.

5 זבחים פתח ↗

״וְלוֹ תַּאֲנַת שִׁילֹה״ – מָקוֹם שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁלּוֹ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: ״וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין. תָּנָא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – רוֹאֶה כּוּלּוֹ, וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אַסְבְּרָא לָךְ: כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – לֹא רוֹאֶה כּוּלּוֹ, אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: עוֹמֵד וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? תֵּיקוּ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל – בְּשִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים; וּבְכוּלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם״ – כׇּל חֲפִיפוֹת לֹא יְהוּ אֶלָּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. כִּי אָזֵיל אַבָּיֵי, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אָמַר: חַד בְּרָא הֲוָה לֵיהּ לְכַיְילִיל, וְלָא מִיתְּקַן. וְהָכְתִיב: ״וַיִּטֹּשׁ אֶת מִשְׁכָּן שִׁילוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״! אָמַר רַב אַדָּא: מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? דִּלְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה בְּחֵלֶק יוֹסֵף; מִדְּמָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים דִּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יְהוּדָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – מִיקָרְבָן נַחֲלוֹת גַּבֵּי הֲדָדֵי; הָכָא – מִי מְקָרְבָן?! הָכָא נָמֵי מְקָרְבָן. כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבׇלְעָהּ. הָכָא נָמֵי – רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״תַּאֲנַת שִׁילֹה״. כְּתַנָּאֵי: ״חֹפֵף עָלָיו״ – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, ״כׇּל הַיּוֹם״ – זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי אוֹמֵר: ״חוֹפֵף עָלָיו״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, ״כׇּל הַיּוֹם״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – זֶה הָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל – אַרְבַּע עֶשְׂרֵה; שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. מְנָלַן? דְּאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה – הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים. שֶׁבַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה – שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. מְנָלַן? דְּקָאָמַר כָּלֵב: ״בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ אוֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, וָאָשֵׁב אוֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי״; וּכְתִיב: ״וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה״. כִּי עַבְרֵיהּ לְיַרְדֵּן בַּר כַּמָּה הָוֵי – בַּר שִׁבְעִין וְתַמְנֵי, וְקָאָמַר: ״בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה״; הֲרֵי שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ. וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, שֶׁבַע נָמֵי שֶׁחִלְּקוּ; וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה ״אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״. אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״; וְתָנָא: כְּשֶׁמֵּת עֵלִי הַכֹּהֵן – חָרְבָה שִׁילֹה, וּבָאוּ לְנוֹב; כְּשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי – חָרְבָה נוֹב, וּבָאוּ לְגִבְעוֹן. וּכְתִיב: ״וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה, וַיִּנָּהוּ כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה׳״; הָנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה – עֶשֶׂר שָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ, וְשָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל, וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל, וְשֶׁבַע דְּדָוִד –

7 פסחים פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ״.

8 זבחים פתח ↗

מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״; אִישׁ – יְשָׁרוֹת הוּא דְּלִיקְרוּב, חוֹבוֹת לָא לִיקְרוּב; וְצִבּוּר – אֲפִילּוּ חוֹבוֹת לִיקְרוּב.

10 סנהדרין פתח ↗

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק״, הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ תְּחִילָּה. וְאֵין ״כִּסֵּא״ אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ״.

11 זבחים פתח ↗

דַּאֲפִילּוּ אִקַּשּׁוֹיֵי נָמֵי לָא אִקַּשּׁוּ. וּמְנָא יָדְעָה? דְּאָמַר מָר: אֵין לָךְ כׇּל שַׂר וְנָגִיד שֶׁלֹּא בָּא עַל רָחָב הַזּוֹנָה. אָמְרוּ: בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים הָיְתָה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְזִנְּתָה כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. אַחַר חֲמִישִּׁים שָׁנָה נִתְגַּיְּירָה, אָמְרָה: ״יְהֵא מָחוּל לִי בִּשְׂכַר חֶבֶל חַלּוֹן וּפִשְׁתִּים״. אָמַר מָר: וְגוֹיִם בִּזְמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְצוּוִין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ, וְאֵין הַגּוֹיִם מְצוּוִין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹנֶה לוֹ בָּמָה לְעַצְמוֹ, וּמַקְרִיב עָלֶיהָ כׇּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְסַיְּיעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן. אָמַר רַבָּה: וּלְאוֹרֹיִנְהוּ שְׁרֵי. כִּי הָא דְּאִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא שַׁדַּרָה קוּרְבָּנָא לְרָבָא, שְׁלַחָה לֵיהּ: ״אַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם״. אֲמַר לְהוּ לְרַב סָפְרָא וּלְרַב אַחָא בַּר הוּנָא: זִילוּ וּדְבַרוּ תְּרֵי עוּלֵמֵי גּוּלָאֵי, וַחֲזוֹ הֵיכָא דְּמַסְּקָא יַמָּא שִׂירְטוֹן; וּשְׁקֻלוּ צִיבֵי חַדְתֵי, וְאַפִּיקוּ נוּרָא מִמָּרָא חַדְתָּא, וְאַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כְּמַאן – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: מָה מִזְבֵּחַ – שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט, אַף עֵצִים – שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וְהָא מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ בְּבָמָה! דְּתַנְיָא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים״; הָא כֵּיצַד? גּוֹבֶה מִכׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: בָּקָר וְעֵצִים וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ בַּחֲמִשִּׁים, וְכׇל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: בָּקָר וְעֵצִים וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ בַּחֲמִשִּׁים, וְכׇל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת; דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח וְיַעַל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים״. וְרָבָא אָמַר לָךְ: הָתָם נָמֵי בְּחַדְתֵי. מַאי מוֹרִיגִּים? אָמַר עוּלָּא: מִטָּה שֶׁל טוּרְבֵּל. מַאי מִטָּה שֶׁל טוּרְבֵּל? אָמַר אַבָּיֵי: עִיזָּא דְּקֻרְקְסָא דְּדָיְישָׁן דִּישָׁאֵי. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי קְרָא? ״הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת״. מַקְרֵי לֵיהּ רָבָא לִבְרֵיהּ, וְרָמֵי לֵיהּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי; כְּתִיב: ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּקֶן דָּוִד וְגוֹ׳״; הָא כֵּיצַד? גּוֹבֶה מִכׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת. וְאַכַּתִּי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי – הָתָם כֶּסֶף, הָכָא זָהָב! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: גּוֹבֶה כֶּסֶף בְּמִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב. קָדָשִׁים קַלִּים נֶאֱכָלִים בְּכׇל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב הוּנָא: בְּכׇל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַחֲנֶה לָא הָוֵי. אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: וּמַחֲנוֹת בְּמִדְבָּר לָא הֲוַאי?! וְהָא תַּנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמַּחֲנֶה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ מַחֲנֶה בִּירוּשָׁלַיִם; מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת – מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, מֵהַר הַבַּיִת לְשַׁעַר נִקָּנוֹר – מַחֲנֵה לְוִיָּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – מַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְהֵן הֵן קְלָעִים שֶׁבַּמִּדְבָּר. אֶלָּא אֵימָא: בְּכׇל מְקוֹם מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אִיפְּסִלוּ בְּיוֹצֵא; קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָמַר קְרָא: ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״ – אַף עַל פִּי שֶׁנָּסַע, אֹהֶל מוֹעֵד הוּא. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְחֵיל עֶזְרַת נָשִׁים הִיא, וְלֹא הָיוּ עוֹנְשִׁין עָלֶיהָ. וּבְשִׁילֹה לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנֵי מַחֲנוֹת בִּלְבַד. הֵי מִינַּיְיהוּ לָא הֲוָה? אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא דְּמַחֲנֵה לְוִיָּה הֲוַאי; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַחֲנֵה לְוִיָּה לָא הֲוַאי –

13 זבחים פתח ↗

הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כֹּל שְׁחִיטַת קֳדָשִׁים לָא לִתְנֵי – הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא הוּא! אֶלָּא דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר; הָכָא נָמֵי, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: הִלְכְתָא לְמָה לִי? לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אֲמַר לֵיהּ: הֲלָכָה קָאָמֵינָא. מַתְנִי׳ קׇדְשֵׁי גוֹיִם – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא; וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – פָּטוּר. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּיב. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: קׇדְשֵׁי גוֹיִם – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין מְבִיאִין נְסָכִים, אֲבָל קׇרְבָּנָן טָעוּן נְסָכִים. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״לַה׳״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן. לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לֹא נֶהֱנִין – מִדְּרַבָּנַן. וְלֹא מוֹעֲלִין – דְּגָמַר מְעִילָה ״חֵט״–״חֵט״ מִתְּרוּמָה, דְּבִתְרוּמָה כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גוֹיִם. וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. מַאי טַעְמָא? דְּאָתֵי פִּיגּוּל ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִנּוֹתָר, וְאָתֵי נוֹתָר ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה, וּבְטוּמְאָה כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גּוֹיִם. וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. מַאי טַעְמָא? דְּאִיתַּקַּשׁ תְּמוּרָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה אִיתַּקַּשׁ לְמַעְשַׂר דָּגָן, וּבְמַעְשַׂר דָּגָן כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גּוֹיִם. וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ?! מַעְשַׂר דָּגָן חוּלִּין הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר מְלַמֵּד אָזְלִינַן; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר לָמֵד אָזְלִינַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מַעְשַׂר בְּהֵמָה חוֹבָה – שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן הוּא, וְחוֹבָה שֶׁאֵין לָהּ זְמַן קָבוּעַ – יִשְׂרָאֵל מַיְיתוּ, גּוֹיִם לָא מַיְיתוּ. וְאֵין מְבִיאִין נְסָכִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ – אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַגּוֹי מֵבִיא נְסָכִים. יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּכָה״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? קָסָבַר: כִּי גָּמְרָה מְעִילָה ״חֵט״–״חֵט״ מִתְּרוּמָה – דּוּמְיָא דִּתְרוּמָה, דְּקַדִּישָׁא קְדוּשַּׁת הַגּוּף; אֲבָל קְדוּשַּׁת בֶּדֶק הַבַּיִת, דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים – לָא. תָּנוּ רַבָּנַן: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּיָחִיד; אֲבָל בְּצִיבּוּר, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה. וּבְגוֹיִם, בֵּין בְּשׁוֹגֵג וּבֵין בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי; דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָאָמַר: בְּכוּלָּן אֲנִי רוֹאֶה לְהַחְמִיר! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״לָהֶם״ – לָהֶם וְלֹא לְגוֹיִם. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים״ – הָכִי נָמֵי, הֵם וְלֹא גּוֹיִם?! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא: ״לְרָצוֹן לָהֶם״ – וְגוֹיִם לָאו בְּנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ. מַתְנִי׳ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּיבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא; חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱכוֹל, אֲבָל הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל לֹא יְהוּ חַיָּיבִין מִשּׁוּם טוּמְאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ? וְדִין הוּא; וּמָה פִּיגּוּל, שֶׁהוּא בִּקְבִיעָה וּבִידִיעָה אַחַת וְלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ; טוּמְאָה, שֶׁהִיא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד וּבִשְׁתֵּי יְדִיעוֹת וְהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים לִי״. יָכוֹל מִיָּד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקְרַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ שֶׁהוּא חַיָּיב?! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִקְרַב״? בְּהוּכְשַׁר בָּשָׂר לִיקָּרֵב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא כֵּיצַד? יֵשׁ לוֹ מַתִּירִין – מִשֶּׁיִּקְרָבוֹ מַתִּירִין, אֵין לוֹ מַתִּירִין – מִשֶּׁיִּקְדַּשׁ בִּכְלִי. אַשְׁכְּחַן טוּמְאָה; נוֹתָר מְנָלַן? אָתֵי ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה. וְלֵילַף ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִפִּיגּוּל! מִסְתַּבְּרָא מִטּוּמְאָה הָוֵי לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גֶזֶ״ל סִימָן. אַדְּרַבָּה, מִפִּיגּוּל הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף – שֶׁכֵּן הוּתַּר, צִיץ, טָהוֹר, בִּזְמַן, קָרֵב; וְהָנֵי נְפִישָׁן! אֶלָּא מִדְּתָנֵי לֵוִי. דְּתָנֵי לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאַף בִּפְסוּל זְמַן הַכָּתוּב מְדַבֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ –

15 בכורות פתח ↗

מוּם עוֹבֵר סְבָרָא הוּא, הַשְׁתָּא מִיפְרָק לָא פָּרְקִינַן עִלָּוֵיהּ, מִשְׁחָט שָׁחֲטִינַן עִלָּוֵיהּ? דְּתַנְיָא: ״וְאִם כׇּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה׳״ — בְּבַעֲלֵי מוּמִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

16 פסחים פתח ↗

תַּירְגְּמָא עַל דָּם, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם — מַכְשִׁיר,

17 רש"י על פסחים פתח ↗

היקשא הוא - ולאו קל וחומר דאיתקש נדריך ונדבותיך דהיינו שלמים למעשר דגן דכתיב ביה לא בערתי ממנו בטמא ותייתי לן מינה דאף קדשים לא יאכלו בטומאה ולא בערתי ממנו בטמא אע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה איסור לאו ביבמות בהערל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בפסולי המוקדשים שנפדו דברים ט״ו:כ״ב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת יש כאן טומאת בשר לטהור וטומאת הגוף לטמא וקא אמר רחמנא גבי מעשר וקדשים ההוא בשעריך דשראי לך ביה טומאה התם בפסולי המוקדשין הכא לא תאכל:

19 עירובין פתח ↗

וְאֶלָּא הָא דִּתְנַן: הַפֶּסַח וְהַמִּילָה מִצְוַת עֲשֵׂה — לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא — כֵּיוָן דְּמוֹקֵי לָהּ בְּפֶסַח, לָאו נָמֵי אִיכָּא, כִּדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַאי. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַאי: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ — אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה!

20 קידושין פתח ↗

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם... וְזָבַחְתָּ״, בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ וְאִי אַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב, פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁלֹּא יִשָּׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה.

22 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה פתח ↗

ומ״ש רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה. יש להקשות דהא בחולין כתיב האי קרא שנאמר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' כי ירחק ממך המקום וכו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ופירש״י בפירוש החומש על בכל אות נפשך תאכל בשר אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אלא א״כ מקדישה ומקריבה שלמים משמע דהאי קרא בחולין משתעי ועוד דכתיב לעיל רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת וכו' ופירש״י במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורין הרי אמור במקום אחר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק, משמע נמי מהכא דקרא דכי ירחיב וכו' בחולין משתעי וא״כ היאך אמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי וכו' דלאו בבכור בעל מום משתעי קרא אלא בחולין. ולתרץ זה נאמר שיש להקשות על רש״י ממאי דגרסינן בריש השוחט חולין דף כ״ח רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי וכו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ופירש״י אך כאשר יאכל וגו' בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי. מה למדנו מצבי ואיל הכי ליכתוב אך הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. מה פסולי המוקדשין בשחיטה דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וכו' בספרי גרסינן מק ש צב וא ל לבהמה מה בהמה בשח טה וכו ולא מוק להא קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ע״כ. הרי שהגמרא אמרה דכי ירחיב מיירי בפסולי המוקדשין ורש״י פירש בפירוש החומש דמיירי בחולין כמו שהוכחנו למעלה. וי״ל שמה שפירש רש״י בפירוש החומש נמשך לדעת ספרי דמוקי קרא דכי ירחיב בחולין אבל הגמרא חולק עליו ומוקי ליה בפסולי המוקדשין וא״כ אין מקום תפיסה על רבינו ממה שפירש רש״י בחומש דההיא אתיא כספרי ואיהו דאמר כגמ' דפ' השוחט. אבל לעולם קשה למה לא תפיס רבינו לשון הגמרא שאומר מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין וכתב ונאמר בבכור בעל מום הל״ל ונאמר בפסולי המוקדשין ועוד שא״א לומר כן דהא תניא בכסוי הדם דף פ״ד ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך וכו' לימדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר וכו' כמו שכתובה להלן הרי מפורש דס״ל לגמרא דבחולין משתעי קרא. וי״ל שפירוש פסולי המוקדשין שנאמר בגמרא ר״ל בכור בעל מום לפי שכתוב אחד אומר רק בכל אות נפשך וכו' הטמא והטהור יאכלנו וכו' וכתוב אחר אומר גבי כי ירחיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ובשלמא לדעת ספרי מוקי ההיא דכי ירחיב בחולין וההיא דרק בכל אות נפשך וכו' בפסולי המוקדשין אבל בגמרא דידן דמוקי כי ירחיב בפסולי המוקדשין רק בכל אות נפשך במאי מוקי לה. ועוד קשה שא״א לומר דס״ל לגמ' דכי ירחיב משתעי בפסולי המוקדשין דהא גרסי' בריש כסוי הדם ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת״ל וזבחת מבקרך וכו' יכול יזבח כל בקרו ויאכל יזבח כל צאנו ויאכל ת״ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך נראה שבפירוש נראה מהגמרא שסובר שבבשר תאוה שיהא חולין מיירי קרא דכי ירחיב. ובריש השוחט אמרו דבפסולי המוקדשין מיירי ע״כ צריכין אנו לומר דתרי פסולי המוקדשין איכא דכל פסולי המוקדשין צריכין ליפדות אחר שנפסלו חוץ מבכור בעל מום שבמומו הוא נפדה ואינו צריך פדיון אחר וכ״כ רבינו בהלכות בכורות פ״א וז״ל הבכור אין פודין אותו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ״ל. וא״כ קרא דרק בכל אות נפשך וכו' משתעי בשאר פסולי המוקדשין הנפדין במעות וקרא דכי ירחיב מיירי ודאי בבשר תאוה כההיא דכסוי הדם ומיירי נמי בפסולי המוקדשין שנפדו במומן דהיינו בשר בכור בעל מום מיתורא דקרא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך מאי אשר נתן ה' לך אטו אנא לא ידענא דמתנת ה' הוא אלא לומר בכור בעל מום דיהביה לך רחמנא כלומר דהוה דידיה ובההוא מומא יהביה ניהלך שתהא מותר לאוכלו בלא שום פדיון וכב״ה שאמרו ר״פ פסולי המוקדשין שמותר לישראל להמנות על הבכור ואך כאשר יאכל את הצבי וכו' קאי אבשר תאוה ואבכור בעל מום ולכך כתב רבינו ונאמר בבכור בעל מום ולא כתב ונאמר בפסולי המוקדשים לפי שאם היה כותב פסולי המוקדשים קשו הקושיות שהקשיתי ובאומרו בכור בעל מום יסתלקו:

23 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מְבִיאוֹ בְּשַׁבָּת מְגוּלֶּה, וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוֹרְתִים עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת כְּלִי בַּרְזֶל. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וּמִילָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאֵתוֹיֵי מְכוּסֶּה עַל פִּי עֵדִים. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, מְגוּלֶּה — אִין, מְכוּסֶּה — לָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא — אֲפִילּוּ מְכוּסֶּה, שַׁפִּיר דָּמֵי. מַאי? אִיתְּמַר אָמַר רַבִּי לֵוִי: לֹא אֲמָרָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא לְחַבּוֹבֵי מִצְוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְבִיאוֹ מְגוּלֶּה וְאֵין מְבִיאוֹ מְכוּסֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים, בְּסַכָּנָה — אִין, שֶׁלֹּא בְּסַכָּנָה — לָא, שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה. שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא אִידַּךְ: מְבִיאוֹ מְגוּלֶּה וְאֵין מְבִיאוֹ מְכוּסֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: נוֹהֲגִין הָיוּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שֶׁהָיוּ מְבִיאִין מְכוּסֶּה עַל פִּי עֵדִים. אִיבַּעְיָא לְהוּ, עֵדִים דְּקָאָמַר: אִיהוּ וְחַד, אוֹ דִילְמָא: הוּא וּתְרֵי. תָּא שְׁמַע: וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הוּא וּתְרֵי — שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הוּא וְחַד, מַאי ״עֵדִים״? שֶׁרְאוּיִם לְהָעִיד בִּמְקוֹם אַחֵר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תָּנוּ רַבָּנַן: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל בְּשַׁבָּת, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. לֵוִי אִיקְּלַע לְבֵי יוֹסֵף רִישְׁבָּא. קָרִיבוּ לֵיהּ רֵישָׁא דְטַוּוֹסָא בַּחֲלָבָא, לָא אֲכַל. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תְּשַׁמְּתִינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה הֲוָה, וְאָמֵינָא: דִּילְמָא דְּרַשׁ לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה״, וְנֶאֱמַר ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״. אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה — אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״, יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיוּ מֵתִים בִּזְמַנָּן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל עַל הַמִּילָה, וְעַל אוֹתָהּ הָעִיר לָא גָּזְרָה. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה, כְּגוֹן מִילָה, דִּכְתִיב: ״שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב״ — עֲדַיִין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה. וְכׇל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בִּקְטָטָה, כְּגוֹן עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו״, עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹתָיו — עֲדַיִין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בִּקְטָטָה, דְּלֵיכָּא כְּתוּבָּה דְּלָא רָמוּ בַּהּ תִּיגְרָא. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עֲלֵיהֶם לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וּמִילָה — עֲדַיִין הִיא מוּחְזֶקֶת בְּיָדָם, וְכׇל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן תְּפִילִּין — עֲדַיִין הִיא מְרוּפָּה בְּיָדָם. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶם, רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶם. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם״? שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכׇּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין עַל רֹאשׁוֹ — יִקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ, וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִילִּין וְיָצָא לַשּׁוּק, וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד. רָץ מִלְּפָנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ, נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ בָּהּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ ״בַּעַל כְּנָפַיִם״. מַאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה דַּאֲמַר לֵיהּ, וְלָא אֲמַר לֵיהּ שְׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּדָמְיָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״ — מַה יּוֹנָה זוֹ כְּנָפֶיהָ מְגִינּוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אִיזְמֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וֶהֱבִיאוּהוּ בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְדֶרֶךְ חֲצֵירוֹת שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אַדְּרַבָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא דְּשָׁרֵי! וְכִי תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּשָׁרֵי אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא בִּרְצוֹן רַבָּנַן דְּאָסְרִי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְשָׁרוּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת דֶּרֶךְ חֲצֵירוֹת וְקַרְפֵּיפוֹת — וּמִי שָׁרוּ? וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ לֹא דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְלֹא דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת וְלֹא דֶּרֶךְ חֲצֵירוֹת! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַחְלוּקְתּוֹ, אֶלָּא בִּרְצוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן. דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת וְאֶחָד חֲצֵירוֹת — כּוּלָּן רְשׁוּת אֶחָד הֵן לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן, וְלֹא לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִּי: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, מַהוּ לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ? מִי אָמְרִינַן כֶּחָצֵר דָּמֵי: מָה חָצֵר, אַף עַל גַּב דְּלֹא עֵרְבוּ — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, הַאי נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, אוֹ דִילְמָא: לָא דָּמֵי לֶחָצֵר, דְּחָצֵר אִית לֵיהּ אַרְבַּע מְחִיצּוֹת, הַאי לֵית לֵיהּ אַרְבַּע מְחִיצּוֹת. אִי נָמֵי: חָצֵר אִית בֵּיהּ דָּיוֹרִין, הַאי לֵית בֵּיהּ דָּיוֹרִין? שְׁתִיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. זִימְנִין אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָא אָמַר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אִיזְמֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וֶהֱבִיאוּהוּ בְּשַׁבָּת, וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים: הֵיאַךְ מַנִּיחִין דִּבְרֵי חֲכָמִים וְעוֹשִׂין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חֲדָא: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שַׁמּוּתִי הוּא! וְעוֹד, יָחִיד וְרַבִּים — הֲלָכָה כְּרַבִּים! וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שְׁאֵילִית אֶת רַבִּי יְהוּדָה הַגּוֹזֵר וְאָמַר לִי: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ הֲוָה, וְאַיְיתוּהוּ מֵהַאי רֵישָׁא לְהַאי רֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: סְבִירָא לֵיהּ לְמָר מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ? וַאֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא זִימְנִין בְּעַאי מִינָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! דִּילְמָא אַגַּב שִׁיטְפָךְ רְהִיט לְךָ גְּמָרָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַגַּב שִׁיטְפָא רְהִיט לִי גְּמָרַי. אִיתְּמַר אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ — אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: הָא מִילְּתָא אַמְרַהּ רַבִּי זֵירָא וְלָא פֵּירְשַׁהּ עַד דַּאֲתָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וּפֵירְשַׁהּ. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים — אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. לֹא עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה לְרַבָּה: מַאי שְׁנָא כִּי עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים — דְּנִיתְּקוּ חֲצֵירוֹת וְנַעֲשׂוּ בָּתִּים, וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב: אֵין הַמָּבוֹי נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, עַד שֶׁיְּהוּ

23 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי, ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה בָּשָׂר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה.

24 נדה פתח ↗

כְּשֶׁתִּמָּצֵא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשָׂה חָלָב, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — אֵבָרֶיהָ מִתְפָּרְקִין, וְאֵין נַפְשָׁהּ חוֹזֶרֶת עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע חֹדֶשׁ.

24 חולין פתח ↗

אַתָּה אוֹמֵר בְּבָשָׂר בְּחָלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶחָד מִכׇּל הָאִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּשְׁנֵי מִינִין, אַף כָּאן בִּשְׁנֵי מִינִין.

26 תמורה פתח ↗

וּלְאַבָּיֵי — הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? ״אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה׳ הוּא״ — לַה׳ קָרֵיב, וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה.

26 בכורות פתח ↗

וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ — לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דּוּמְיָא דְּבִנְךָ, מָה בִּנְךָ בְּבָרוּר לָךְ, אַף שׁוֹרְךָ וְצֹאנְךָ בְּבָרוּר לָךְ; אֲבָל שָׂדֶה מֶכֶר הוּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא לֶיהְדַּר בְּיוֹבֵל, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה לָא! וְאִי אַשְׁמְעִינַן שָׂדֶה — לְחוּמְרָא, אִי נָמֵי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל הָכָא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. מֵיתִיבִי: וְכֵן הַשּׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה וָכֶלֶב — שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב אֲסוּרִין, שֶׁעִם הַכֶּלֶב מוּתָּרִים. וְאִם אָמְרַתְּ יֵשׁ בְּרֵירָה, לִיבְרוֹר חַד מִינַּיְיהוּ לְבַהֲדֵי כֶלֶב וְלִשְׁקוֹל, וְהָנָךְ לִישְׁתְּרוֹ! אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דְּשָׁווּ כּוּלְּהוּ לַהֲדָדֵי — הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּלָא שָׁווּ כּוּלְּהוּ לַהֲדָדֵי, וְשָׁוֵי הַאי כַּלְבָּא חַד וּמַשֶּׁהוּ, וְהַאי מַשֶּׁהוּ מָשֵׁיךְ וְאָתֵי בְּכוּלְּהוּ. מַתְנִי׳ הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן כִּלְאַיִם, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, וּמְחוּסַּר זְמַן, וְהַיָּתוֹם. וְאֵיזֶהוּ יָתוֹם? כֹּל שֶׁמֵּתָה אִמָּהּ שֶׁנִּשְׁחֲטָה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִשְׁחֲטָה אִמָּהּ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים — אֵין זֶה יָתוֹם. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ — פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ — פְּרָט לְנִדְמֶה, ״כִּי יִוָּלֵד״ — פְּרָט לְיוֹצֵא דוֹפֶן, ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים״ — פְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן, ״תַּחַת אִמּוֹ״ — פְּרָט לְיָתוֹם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״תַּחַת הַשָּׁבֶט״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״תַּחַת אִמּוֹ״. מָה לְהַלָּן — פְּרָט לְכׇל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, אַף כָּאן — פְּרָט לְכׇל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ. וּמָה כָּאן — פְּרָט לִטְרֵפָה, אַף לְהַלָּן — פְּרָט לִטְרֵפָה. ״הַכֹּל״, לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנַן, וְהַמְחִיר, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — כּוּלָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵין נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְתַנָּא דִּידַן, אִי גָּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים — הָנֵי נָמֵי לָא, וְאִי לָא יָלֵיף — הָנֵי מְנָא לֵיהּ? לְעוֹלָם גָּמַיר, וְהָנֵי רַחֲמָנָא רַבִּינְהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם״, וְתָאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הַשְׁחָתָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה. דְּבַר עֶרְוָה — דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״, עֲבוֹדָה זָרָה — דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה״. וְכֹל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — אֵין דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְהַאי מַעֲשֵׂר הוֹאִיל וְלָא פָּסֵיל בֵּיהּ מוּמָא, דִּכְתִיב: ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ״ — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי לָא פָּסֵיל בֵּיהּ. רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע — דְּבַר עֶרְוָה, מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד — עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֶתְנַן — דְּבַר עֶרְוָה, וּמְחִיר אִיתַּקַּשׁ לְאֶתְנַן, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — קָסָבַר: סְפֵיקָא הוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר. קָסָבַר סְפֵיקָא הוּא, מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי קָדָשִׁים — זָכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. מַעֲשֵׂר נָמֵי גְּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם וְהַטְּרֵפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר בַּרְתּוֹתָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי שָׁמַעְתִּי הֵימֶנּוּ אַף יוֹצֵא דּוֹפֶן וּמְחוּסַּר זְמַן וְיָתוֹם. וְתַנָּא קַמָּא, אִי גָּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים — הָנֵי נָמֵי לָא, וְאִי לָא גָּמַר, בִּשְׁלָמָא טְרֵפָה — ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״ כְּתִיב, פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת, אֶלָּא כִּלְאַיִם מְנָא לֵיהּ? לְעוֹלָם גָּמַר, וּבְיוֹצֵא דּוֹפֶן — סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: יוֹצֵא דּוֹפֶן — וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן. בִּמְחוּסַּר זְמַן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה, יָתוֹם — כְּגוֹן שֶׁהַשֶּׁלַח קַיָּים, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים — אֵין זֶה יָתוֹם. הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעַרְקַת לִבְנָה לִפְנֵי רַבִּי: בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי. אָמַר רַבִּי: נִתְגַּלָּה טַעְמָהּ שֶׁל מִשְׁנָתֵינוּ. חֲזֵירִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קְלָפִים בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ, פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז אֶחָד שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה קְרוֹנוֹת עַל חוּדּוֹ אַחַת. פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר יוֹכָנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וְשִׁבְּרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים. וּמִי שָׁדְיָא לֵיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה״! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא מוּזַרְתָּא הֲוַאי. מַתְנִי׳ שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: בִּפְרַס הַפֶּסַח, וּבִפְרַס הָעֲצֶרֶת, וּבִפְרַס הֶחָג, וְהֵן גֳּרָנוֹת שֶׁל מַעְשַׂר בְּהֵמָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. וְלָמָה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב — לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִים מִתְעַשְּׂרִים בִּפְנֵי עַצְמָן. כׇּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרִי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה — אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגּוֹרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגּוֹרֶן — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֶמְרוּ שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה? שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן — מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט, הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן — לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט — פָּטוּר. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא תְּלָת? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: לָקֳבֵל חוּרְפֵי, וְאַפְלֵי, וְקַיְיטֵי. וּמַאי שְׁנָא בְּהָנֵי זִימְנֵי? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ:

27 זבחים פתח ↗

אֵין צָרִיךְ לְהַבְדִּיל. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי בוֹר דִּכְתִיב ״וְלֹא יְכַסֶּנּוּ״ – הָכִי נָמֵי דְּאֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת?! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם״ – עִלָּוֵיהּ הוּא דִּרְמֵי לְכַסּוֹיֵי. אֲבָל הָכָא, מִכְּדֵי כְּתִיב ״וְהִקְרִיבוֹ״ – חָלַק הַכָּתוּב בֵּין חַטַּאת הָעוֹף לְעוֹלַת הָעוֹף; ״לֹא יַבְדִּיל״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין צָרִיךְ לְהַבְדִּיל. מִיצָּה דַּם הַגּוּף. תָּנוּ רַבָּנַן: ״עוֹלָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁמִּיצָּה דַּם הַגּוּף וְלֹא מִיצָּה דַּם הָרֹאשׁ. יָכוֹל מִיצָּה דַּם הָרֹאשׁ וְלֹא מִיצָּה דַּם הַגּוּף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוּא״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבִינָא: מִסְתַּבְּרָא, דְּרוֹב דָּמִים בַּגּוּף שְׁכִיחִי. הֲדַרַן עֲלָךְ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים מַתְנִי' חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת, לְשֵׁם חַטָּאת — כְּשֵׁירָה. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה – פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה כּוּלָּן – פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה; כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה – כְּשֵׁירָה. כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת – כְּשֵׁירָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לִבְעָלֶיהָ. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת – פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַטָּה; כְּמַעֲשֵׂה כּוּלָּן – פְּסוּלָה. גְּמָ׳ דְּשַׁנִּי בְּמַאי? אִילֵימָא דְּשַׁנִּי בִּמְלִיקָה – נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּבְדִּילִין בְּחַטַּאת הָעוֹף? וְלָא אוֹקֵימְנָא דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?! לָא; דְּשַׁנִּי בְּהַזָּאָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא – מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה כּוּלָּן – פְּסוּלָה, וַאֲפִילּוּ כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת. דְּשַׁנִּי בְּמַאי? אִילֵימָא דְּשַׁנִּי בִּמְלִיקָה, הָאָמַר מָר: מְלִיקָה בְּכׇל מָקוֹם בַּמִּזְבֵּחַ – כְּשֵׁירָה! אֶלָּא לָאו דְּשַׁנִּי בְּהַזָּאָה? וּמִדְּסֵיפָא בְּהַזָּאָה, רֵישָׁא נָמֵי בְּהַזָּאָה. מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא! עוֹלַת הָעוֹף כּוּ׳. דְּשַׁנִּי בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּשַׁנִּי בִּמְלִיקָה; מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן אֵין מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן – נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? דְּאִי כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָאָמַר: אֵין מוֹעֲלִין! וְאֶלָּא בְּמִיצּוּי? אֵימָא סֵיפָא: עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בָּהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. דְּשַׁנִּי בְּמַאי? אִילֵּימָא בְּמִיצּוּי, אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – דְּשַׁנִּי בִּמְלִיקָה; בְּמִיצּוּי מִי אָמַר?! וְאֶלָּא בִּמְלִיקָה? רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּמְלִיקָה, וּמְצִיעֲתָא בְּמִיצּוּי?! אִין; רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּמְלִיקָה, וּמְצִיעֲתָא בְּמִיצּוּי. מַתְנִי׳ וְכוּלָּן אֵין מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן; חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת. עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוֹעֲלִים בָּהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין מוֹעֲלִים בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה אִם חַטָּאת, שֶׁאֵין מוֹעֲלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ – כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָהּ מוֹעֲלִים בָּהּ; עוֹלָה, שֶׁמּוֹעֲלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ – כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָּהּ?! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת שֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה – שֶׁכֵּן שִׁינָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְעִילָה; תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת – שֶׁכֵּן שִׁינָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה?!

27 נזיר פתח ↗

אָמַר רָבָא: מְפוֹרָשִׁין לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״רַק קׇדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ״ — בְּוַלְדֵי קָדָשִׁים וּבִתְמוּרָתָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

27 חולין פתח ↗

וְלָא מַהְדְּרִינַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא. הַשְׁתָּא דִּשְׁמַעְתִּינְהוּ לְהָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אָמֵינָא: טְבִיעוּת עֵינָא עֲדִיפָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הֵיאַךְ סוֹמֵא מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אָדָם אֵיךְ מוּתָּרִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן בַּלַּיְלָה? אֶלָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְּקָלָא, הָכָא נָמֵי בִּטְבִיעוּת עֵינָא. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: תֵּדַע, דְּאִילּוּ אָתוּ בִּתְרֵי וְאָמְרִי: פְּלָנְיָא, דְּהַאי סִימָנֵיהּ וְהַאי סִימָנֵיהּ, קְטַל נַפְשָׁא – לָא קָטְלִינַן לֵיהּ, וְאִילּוּ אָמְרִי: אִית לַן טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ – קָטְלִינַן לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: תֵּדַע, דְּאִילּוּ אָמַר לֵיהּ אִינִישׁ לִשְׁלוּחֵיהּ: קַרְיֵיהּ לִפְלָנְיָא, דְּהַאי סִימָנֵיהּ וְהַאי סִימָנֵיהּ – סָפֵק יָדַע לֵיהּ, סָפֵק לָא יָדַע לֵיהּ, וְאִילּוּ אִית לֵיהּ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ – כִּי חָזֵי לֵיהּ, יָדַע לֵיהּ. מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל אֶת כּוּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה. הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כְּזַיִת – סוֹפֵג אַרְבָּעִים. אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת – חַיָּיב. אָכַל מִזֶּה כְּזַיִת וּמִזֶּה כְּזַיִת – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים. גְּמָ׳ בַּר פָּיוֹלֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְקָא מְנַקַּר אַטְמָא. הֲוָה קָא גָאֵים לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חוֹת בֵּיהּ טְפֵי, הַשְׁתָּא לָא חֲזֵיתָךְ – סְפֵית לִי אִיסּוּרָא! אִירְתַת, נְפַל סַכִּינָא מִידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּירְתַת, דְּאוֹרִי לָךְ כְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹרִי לָךְ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי דִּשְׁקַל בַּר פָּיוֹלֵי – דְּאוֹרָיְיתָא, לְרַבִּי יְהוּדָה. מִכְּלָל דְּשַׁיַּיר – דְּרַבָּנַן, לְרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא, דְּאוֹרִי לֵיהּ כְּמַאן אוֹרִי לֵיהּ? אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי דִּשְׁקַל בַּר פָּיוֹלֵי – דְּאוֹרָיְיתָא, וּמַאי דְּשַׁיַּיר – דְּרַבָּנַן, לְרַבִּי מֵאִיר; דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן שְׁרֵי. הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה וְכוּ׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל הַכַּף בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כַּף הַיָּרֵךְ״. אָמַר רַב פָּפָּא: כְּתַנָּאֵי, אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת – חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּזַיִת. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וְרַבִּי יְהוּדָה – אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ, וְרַבָּנַן – הַהִיא אֲכִילָה דְּכִי אִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה זֵיתִים וַאֲכַל חַד כְּזַיִת מִיחַיַּיב. וְרַבִּי יְהוּדָה, מֵ״אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ״ נָפְקָא. וְרַבָּנַן, הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל כַּף הַיָּרֵךְ. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״הַיָּרֵךְ״ כְּתִיב, דְּכוּלַּהּ יָרֵךְ. וְרַבָּנַן, הַהוּא דְּפָשֵׁיט אִיסּוּרֵיהּ בְּכוּלַּיהּ יָרֵךְ, לְאַפּוֹקֵי חִיצוֹן דְּלָא, וּלְעוֹלָם שֶׁעַל הַכַּף. וְהַאי ״כַּף״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי עוֹף, דְּלֵית לֵיהּ כַּף! תְּרֵי ״כַּף״ כְּתִיבִי. מַתְנִי׳ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ? כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת. גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אֲבָל נִצְלָה בָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד. אִינִי? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: גְּדִי שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל אֲפִילּוּ מֵרֹאשׁ אׇזְנוֹ!

1 א אלה החקים והמשפטים, הגם ששם חוקים מיוסד על מצות שאין להם טעם, פי' חז"ל בכ"מ שחוקים הם המדרשות, וכבר בארתי זה היטב בהתו"ה אחרי סי' קל"ג, וכן מ"ש אשר תשמרון זה משנה, התבאר שם עיי"ש וממ"ש בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך מדבר ממצות שנוהגות בארץ לבד, ומוסיף שיש מצות שאתם מחויבים בהם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, שבודאי אין פירושו על האדמה שבא"י שא"כ היל"ל אשר אתם חיים עליה, רק פי' בכ"מ אף בח"ל, וע"ז מביא הדוגמא אבד תאבדון שהוא חובת הגוף ונוהג בכ"מ, וה"ה כל חובת הגוף, וכל ברייתא זו מובא בקדושין דף לז ובספרי עקב פסקא מ"ד:

2 ב אבד תאבדון את כל המקומות וגו', כ"מ שכפל המקור על הפעל מורה על התמדת הפעולה אילת השחר כלל ל"ח, שאם החליפה יקצץ שנית, ומ"ש אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם והם מחויבים לבער ע"ז בכ"מ כנ"ל סי' א', ר"ל ששם היו שטופים יותר בע"ז, וגם רומז שתקחו מוסר ממה שאתם יורשים אותם בעבור זה שעבדו ע"ז וכשלא תבערו ע"ז יבואו אחרים ויירשו אתכם:

3 ג על ההרים הרמים, מבואר שההרים עצמם אין נעשים ע"ז, אמנם במ"ש תחת כל עץ רענן, והעץ נעשה בעצמו ע"ז לר"ע כשנטעו בתחלה לכך כמ"ש ואשריהם תשרפון באש, ולריה"ג אפי' נטעו ואח"כ עבדו מפני שיש בו תפיסת ידי אדם, פי' ר"ע לריה"ג שבא רק לציין המקום ששם דרך להעמיד עכו"ם, בז"א נתקשה בגי' הספרים והגיה ולא עץ רענן אלהיהם מ"מ אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם בלשון המשנה עכו"ם דף מ"ה, וא"צ כי יל"פ שמ"ש ולא עץ רענן אלהיהם הוא בתמיה וכי לא עץ רענן אלהיהם, ויותר טוב למחקו:

4 ד ונתצתם, היינו מזבח שבנאו בתלוש, דמחובר לא נאסר וכן מצבה וראוי להגיה זו מצבה שהיתה חצובה ועבדה לע"ז, אמנם באשרה מפרש שמ"ש ואשריהם תשרפון היינו בנטעה מתחלה לעכו"ם שכולה אסורה ומ"ש ואשריהם תגדעון מדבר שהיתה נטועה מתחלה והשתחוה לה שעקרו מותר ועז"א לשון גדוע, ומ"ש שהיתה נטועה ועבדה הגיה הגר"א וגדעה ופסלה וכן הגיה במ"ש החליף גרס גדעה ופסלה והחליף וא"צ, דברייתא דפה כשמואל בדף מ"ח שכן הלכה ולפי הסוגיא דדף מ"ה ע"ב אתיא כר' יוסי בר"י, ולהסוגיא דדף מ"ח דאפיך רבנן לר' יוסי בר' יהודה אתיא כרבנן ותפס גבי אשרה פסוק פסילי אלהיהם תגדעון משום שמזה למד גם לענין בית ועקר הפסוק הוא ואשריהם תגדעון עי' בגמ' דף מ"ה ודף מ"ח:

5 ה ונתצתם, בריתא דפה מביא בעכו"ם דף מ"ה בשם תני רב יוסף, ומקשה הנח ס"ד, שרפה בעי אר"ה רדוף ואח"כ שרוף, והוא כמ"ש ריב"ל גדוע עכו"ם קודם לכבוש א"י כבוש א"י קודם לבעור עכו"ם, ושם אמר שלרבנן למד זה ממ"ש ואשריהם תגדעון, ולריב"י למד מן אבד תאבדון, והספרי למד בסי' ב' מן אבד תאבדון שצריך לשרש אחריה ומן ואשריהם תגדעון למד בסי' הקודם שגדועו אסור ועקרו מותר, וא"כ יקשה קושית הגמ' שם לריב"י האי סברא מנ"ל, וצ"ל שהספרי למד ההבדל בין אשרה שנטעה מתחלה לכך שעקרו אסור ובין נטעה ואח"כ אבדה ממ"ש פסילי אלהיהם תגדעון, שפסילי אלהיהם כולל גם האשרה וכמו שבכל סימן ד' לא הביא פסוק ואשריהם תגדעון רק פסילי אלהיהם תגדעון ונשאר פסוק ואשריהם תגדעון ופה כתיב תשרפון, שתחלה יגדע ואח"כ יכבוש את א"י ואח"כ ישרוף, וממ"ש ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שמלת ההוא רומז על א"י ממעט ח"ל:

6 ו ואבדתם את שמם, לדעת ר"א מלמד שצריך לשרש אחריה עד שלא ישאר לה שרש שבו יזכר שמה ור"ע ס"ל שזה ידעינן מן אבד תאבדון, ומ"ש ואבדתם את שמם הוא כפשוטו לשנות שמה לגנאי ומובא בעכו"ם דף מ"ה, וממה שמבואר שם דריה"ג אתיא כריב"י, ור"ע אתיא כריה"ג, נתקשו התוס' שלר' יוסי בר"י בעי קרא דאבד תאבדון אבד ואח"כ תאבדון, ומ"ש שר"ע אליבא דריה"ג קאמר וליה לא ס"ל הוא דוחק, ולפ"ז משמע כסוגיא דדף מ"ח דאפיך דר' יוסי בר"י לרבנן ולשטה זו אתיא לר' יוסי בר"י שמ"ש אבד תאבדון מלמד לעוקר עכו"ם שצריך לשרש אחריה, ואתיא דר"ע כריה"ג ולק"מ. והנה הרמב"ם תפס כשמואל בדף מ"ח וכשיטת רב אשי שם דאפיך דר"י בר"י לרבנן ולענין הלכה פסק כרבנן נגד ר' יוסי בר"י, וא"כ לרבנן מ"ש אבד תאבדון מלמד אבד ואח"כ תאבדון, וא"כ מ"ש ואבדתם את שמם הוא כר"א שצריך לשרש אחריה, ובזה תמצא פתרון למה שהתפלאו כולם על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו שצריך לתת לה שם גנאי, כי לשנותו מ"ש ואבדתם את שמם צריך ללמד על שצריך לשרש אחריה כר"א ודוק היטב:

7 ז לא תעשון כן לה' אלהיכם, קאי על כל הנאמר בין עמ"ש ונתצתם ושברתם תשרפון ומזה למד לא תעשה לנותץ אבן מן העזרות ושורף עצי הקדש, ובין עמ"ש ואבדתם את שמם ומזה למד ל"ת למוחק השם כמ"ש במכות דף כ"ב ובשבת דף ק"ב, וכן הרמב"ם פ"ו מה' יסודי התורה פסק על שניהם שלוקה, ואין זה לאו שבכללות אחר שהאיסורין מפורשים בכתוב, וכמ"ש התוס' במנחות דף נ"ח ד"ה אין לוקין, ור"ג אמר שלא היה צריך להזהיר ע"ז רק כולל דבר מוסר שלא יגרמו ע"י עונותיהם שיעשה כן למקדשי אל ובכ"ז ממ"ש כי אם אל המקום מבואר שאינו יוצא גם מכלל פשוטו שלא תעשון כן לה' גם בזה להעמיד לכם במות ולהקריב לה' בכ"מ כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וכו' והבאתם שמה וכמו שפירש ראב"ע ורשב"ם ורש"י בפי' א':

8 ח כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו, בכ"מ קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה:

9 ט אשר יבחר מכל שבטיכם, ובפסוק י"ד אמר אשר יבחר ה' באחד שבטיך, ויש בזה פלוגתא במגלה דף כ"ו וביומא דף יב שר' יהודה סבר שירושלים נתחלקה לשבטים ות"ק שם ס"ל שלא נתחלקה לשבטים, ונראה שכן סבר ר' שמעון, דהא בתוספתא דמ"ש פי"ז אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינו שלהם ר"א בר' שמעון אומר אף לא מטות, ומסתמא כן ס"ל לר"ש אביו, עפ"ז פליגי פה ר"י ור"ש במ"ש ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים שלר"י לשטתו שירושלים נבנה בחלקו של שבט א' ס"ל שיחדו דושנה של יריחו לשבט שיבנה בהמ"ק בחלקו ומ"ש שעלו מעיר התמרים הוא נאמר על העתיד שאחר שנבנה בית נסעו והלכו להם, ור' שמעון לשטתו שירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא נבנה המקדש בחלקו של שבט מיוחד אאל"כ דהא נשאר דושנה של יריחו בידם גם אח"כ וע"כ מפרש שהלכו ליעבץ ללמוד תורה, ועפ"ז אמר שני תרוצים על סתירת הכתובים שתי' הראשון הוא לר"ש שס"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, מ"ש באחד שבטיך מדבר במשכן שילה שהיה בחלקו של שבט מיוחד ומ"ש מכל שבטיכם מדבר בירושלים שלא נתחלקה לשבטים, ור' יהודה לשטתו שגם ירושלים נתחלקה לשבטים מתרץ שהכסף היה מכל השבטים והמקום היה משבט א' וכן אמר בפי' לקמן סי' כ"ג ר' יהודה אומר כסף מכל שבטיכם בית המקדש משבט א', ובזה מתרץ ג"כ הסתירה שיש בין הכתובים של מלכים וד"ה, כמו שנזכר תירוץ זה בספרי נשא פסקא מ"ב ובזבחים דף קי"ח ע"ב:

10 י לשום את שמו שם, השם בא לפעמים על הפרסום והשבח ובדיוק מורה על שם העצם, ששם המפורש לא ניתן לאמר רק במקדש, ועז"א בברכת כהנים ושמו את שמי על ב"י, משא"כ מ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי הם יתר שמותיו ועי' בזה מכלתא יתרו סי' ו' ובספרי נשא ס"ס קמ"ד עי' בפי' שם:

11 יא ובאת שמה והבאתם שמה, מ"ש ובאת שמה מיותר ופי' שר"ל שבפעם הראשון שתבא לרגל צריך אתה להביא עונותיכם וזבחיכם שכולל של יחיד ושל צבור, כי ממ"ש בסוף אמור אלה מועדי ה' וכו' למדינן שמותר להקריבם ברגל וממ"ש בפ' פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם למדינן שהוא חובה, ועדיין לא ידענו שחובה להביא ברגל ראשון ועז"א ובאת שמה והבאתם שמה, ודברי הספרי נמצאים בספרא אמור סי' ק"צ ומשם הוגה הגי' בכאן כי גי' הספרים משובשת כמ"ש הגר"א, וכן בא בקיצור בספרי פינחס סי' נ"ו עיי"ש בפירושי שם ושם:

12 יב עולותיכם, כל מה שחשב הם דברים שאין נאכלים רק בירושלים עי' מ"ל פי"ד מה' מעה"ק שתמה עמ"ש דשייך עשה ובאת שמה ביתר דברים וע"כ חשב שני מיני מעשרות שהם ג"כ נאכלים בירושלים וכן בכורים למד מן תרומת ידכם שא"א לומר על תרומה שנאכלת בכ"מ, אולם לא חשב פה חטאות ואשמות, וי"ל דגמרינן להו מבכור שאינו בא בנדבה וכן חטאות ואשמות שהן חובה וז"ש ובכורות בקרך אלו חטאות ואשמות ר"ל דגמרינן מיניה חטאות ואשמות:

13 יג ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם, כבר בארתי צו סי' כ"ו בתורה אור שם, שלפני ה' הנאמר בתורה אין מקומו שוה בכ"מ, שלפעמים יציין קה"ק ולפעמים יציין את ההיכל ולפעמים יציין מקום מיוחד מן המזבח ולפעמים יציין כלל העזרה ולפעמים יציין כלל ירושלים, ובארתי שם כי בקדושה יש מדרגות מדרגות ויאמר בכ"מ לפני ה' לפי ענינם, ופה אין מקומות האכילה שוים שבכור ומעשר ומעשר שני ונו"נ נאכלים בכל העיר וחטאות ואשמות ושלמי צבור נאכלים בעזרה, ועז"א שמ"ש לפני ה' במחיצה כל אחד במחיצתו:

14 יד ושמחתם, היינו שמחויב להביא שלמי שמחה שאין שמחה אלא בבשר כמ"ש ואכלת שלמים ושמחת כמ"ש בפסחים דף ק"ט, ואמר אתם ובתיכם שגם נשים חייבות במצוה זו, ועי' ברמב"ם פ"א מה' חגיגה ובראב"ד שם, ושלמי שמחה אין להם שעור, וכתב הרמב"ם פ"ב מה' חגיגה הי"ג שמחויב להרבות בשלמי שמחה לפי עשרו, שעז"א שישמחו בכל משלח ידם כי תחול הברכה בעסקיהם ולפי הברכה והעושר יוסיפו להביא שלמי שמחה ולשמח הלוי והעניים:

15 טו לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, התכת הכתוב מוקשה מאד, ויל"פ שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין הזמן שמיום ההוא ואילך, כמו שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, כי משה אמר זה סמוך למיתתו שאז היו נכונים לעבור את הירדן וציין זמן העברתם את הירדן במלת היום, ר"ל מהיום והלאה שפתח כי אתם עוברים את הירדן וכו' אבד תאבדון את כל המקומות וכו' לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר שכולל ג"כ שבעת שיבחר ה' במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון להקריב בבמות רק והבאתם עולותיכם, ואז כשיבחר במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר"ל מהיום ואילך בבואכם אל הארץ שאתם עושים איש כל הישר בעיניו להקריב בבמות יען שלא באתם אל המנוחה ואתם עוסקים במלחמה ועברתם את הירדן וישבתם, ר"ל שהיום אתם עוסקים בירושה וישיבה וכבוש האויבים וא"א לכם לבא אל המשכן ולכן תקריבו בבמות, אבל עת וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר שמה תביאו וכו' השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה שמאז נאסרו הבמות, ופי' זה עולה כפי הפשט בלי שום דוחק, וזה פי' הא' של הספרי שעז"א עד שלא באו לשילה, ר"ל שזה מרמז במ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום, ר"ל מהיום והלאה עד שיבחר ה' בשילה, והדבר אחר מפרש שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין המשכן שבמדבר, והוא כפרש"י וז"ל לא תעשון מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן שהוא עמכם והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נו"נ אבל בבמה אין קרב רק הנדר ונדב וזה איש כל הישר בעיניו, היינו נו"נ שמביאים שלא ע"י חובה רק מצד שישר בעיניכם להביאם, ולפי' זה במלת פה מציין את המשכן, ובמלת היום מציין זמן ההוה שהוא זמן המדבר, ומלת תעשון נמשך לשתים, ופי' בזמן שלא באתם אל המנוחה אז לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים רק פה במשכן לא בבמה כי תעשון איש כל הישר בעיניו, וז"ש ד"א אנו מטלטלים את המשכן היום וכו', וכן מבואר מלשון הגמ' זבחים קי"ז ע"ב , א"ק איש הישר בעיניו יעשה, מבואר שפי' מלת תעשון נמשך לשתים ובגי' הילקוט ככל אשר אנחנו עושים, חובה בבית עולמים רשות בבמה, ד"א לא תעשון צאו ועשו, מכאן אמרו עד שלא הוקם המשכן וכו' כמו שהוא בספרי, שבמ"ש חובה בבית עולמים וכו' מפרש כפי' הראשון שמ"ש ככל אשר אנחנו פה היום היינו מהיום ואילך עד משכן שילה שמקריבים חובה בבית עולמים אבל רשות מקריבים בבמה, ובד"א מפרש כפי' השני שמ"ש היום מציין זמן המדבר, ומ"ש לא תעשין בא על היתר הבמות שעז"א איש כל הישר בעיניו יעשה שעז"א צאו ועשו ומביא ע"ז לשון הספרי, שמ"ש עד שלא הוקם המשכן מפרש כפי' ראשון, והד"א מפרש כפי' השני, ועז"א מכאן אמרו ר"ל שבשני הפירושים האלה תלוי שני הפירושים שאמרו בספרי, ועי' בז"א מה שהאריך ונדחק והתפלא בזה:

16 טז לר"י מציין רק איש היינו יחיד ורק הישר בעיניו דהיינו נו"נ קרבים בבמת יחיד, אבל בבמת צבור מקריב בין הצבור בין היחיד, ובבמת יחיד אין הצבור מקריבים כלל, ולדעת ר"ש גם הצבור לא יקריבו חטאות ואשמות בעת היתר הבמות ולמד לה ממ"ש ויעשו את הפסת בגלגל כמ"ש בגמ' זבחים דף קי"ח, וי"ל שתליא בשני הפי' שכתבתי בסי' הקודם ר"י מפרש מ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין במלת היום זמן הגלגל, ור"ל מהיום נקריב איש היינו היחיד יקריב בבמה כל הישר היינו נו"נ, ואינו מדבר מן המשכן, שבו אין הבדל בשום זמן, ור"ש מפרש כפי' השני שבמלת היום מציין זמן משכן שבמדבר, וכשאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ר"ל שאנחנו שהם הצבור מקריבים חטאות ואשמות ומשנבוא לארץ אין אנו מקריבים חטאות ואשמות רק הישר בעיניו נו"נ לבד, וז"ש ד"א פה היום רש"א היום אנו מקריבים:

17 יז כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ר"ש מפרש שירושלים נקרא מנוחה כמ"ש זאת מנוחתי עדי עד ושילה נקרא נחלה ופי' שלא באתם אל המנוחה ואף לא אל הנחלה, ור"י מפרש שירושלים נקרא נחלה כמ"ש היתה לי נחלתי כאריה ביער ואומר העיט צבוע נחלתי לי כ"ה בגמ' שם דף קי"ט, ומ"ש ליתן היתר בבמה הוא כמ"ש בגמ' שם למה חלקן כדי ליתן היתר בין זל"ז, ונראה שר"י ור"ש אזלי לשטתם למעלה מי' ט', שר"ש ס"ל שירושלים לא נחחלקה לשבטים וא"א לקראה בשם נחלה וע"כ קורא שילה בשם נחלה כי היתה נחלת מטה יוסף, ור"י לשטתו שירושלים נתחלקה לשבטים ויצדק עליה שם נחלה:

18 יח והניח לכם מכל אויביכם והיה המקום אשר יבחר, פי' חז"ל שהוא אחר הכרתת זרע עמלק שהיה בימי שאול, ואז היה השם שלם והכסא שלם כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' למלך, כי מלחמת עמלק הוא אחר שהיה מלך בישראל כמ"ש כי יד על כס יה והובא בסנהדרין דף כ' ע"ב, ומ"ש היו שם שתי מחיצות מחקו הגר"א ומקומו לקמן סי' כ':

19 יט שמה תביאו עולותיכם, כבר נשנה זה למעלה סי' י"ב ושם התפרש, רק פה לא אמר נדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם כי סמך עמ"ש זה למעלה, וכלל זה במ"ש וכל מבחר נדריכם שמלת כל כולל הכל, וממ"ש מבחר נדריכם למד שצריך להביא הכל מן המובחר כמ"ש במנחות פ"ג ע"ב, ומה שכפל זה שנית ס"ל לרבי שראשונה נאמר לענין שילה, והוא כשטת ר' יהודה למעלה סי' ט' שמ"ש מכל שבטיכם פי' שגבו המעות מכל השבטים דכן ס"ל לרבי בזבחים דף קט"ז ע"ב כי לר"ש צ"ל שמ"ש למעלה מכל שבטיכם מדבר בירושלים, ולדידיה למעלה מדבר בירושלים ופה מדבר משילה והולך לשטתו שפי' אל המנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה וא"כ בא הסדר ירושלים תחלה ואח"כ שילה, ולרבי שהות בר' יהודה שמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים כן בא הסדר שילה תחלה, וכבר כתבתי למעלה סי' י"ז שכ"א לשטתו עיי"ש:

20 כ ושמחתם, התבאר למעלה סי' י"ד, ומ"ש לפני ה' במחיצות התבאר למעלה סי' י"ג, ומ"ש היו שם שתי מחיצות נדפס בספרי בסוף סי' י"ח ומקומו כאן, ומה שלא אמר זה למעלה סי' י"ג משום דלרבי למעלה מדבר בשילה ושם קדשים קלים נאכלים בכל הרואה ולא היה רק מחיצה אחת ועז"א שם במחיצה בלשון יחיד:

21 כא אתם ובניכם, חושב לפי החביבות, וחביב חביב קודם, ומ"ש והלוי, מוזכר במעשר שני ובמעשר עני ובאכילת שלמי שמחה, ובספרי לקמן פסקא ק"ח אין לו חלקו תן לו מעשר שני אין לו מעשר שני תן לו מעשר עני וחלקו פי' מעשר ראשון ועי' ברמב"ם פ"ב מה' חגיגה הי"ג ובגי' הישנה הלוי הזה לומד ופי' הראב"ד אם הלוי לומד תורה כמ"ש לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' והגר"א מחקו:

22 כב השמר לך פן תעלה עולותיך, השמר פן בא לאזהרה על העלאת חוץ כמ"ש בזבחים דף ק"ו, וממ"ש עולותיך דייק ר"ש ולא עולת כותים ור' יהודה מחלק בין א"י לח"ל, ועוד דעה שלישית דעת ר' יוסי בזבחים דף מ"ה שתמיד אסור, וכמ"ש שם קט"ז ע"ב אסור לסייען וכמ"ש הרמב"ם פי"ט מה' מעה"ק, אבל העכו"ם עצמן אין מוזהרים ע"ז, כמ"ש בספרא אחרי סי' פ"ו ובזבחים שם:

23 כג בכל מקום אשר תראה, מוסיף אשר תראה למעט אם תעשה עפ"י נביא, ומ"ש כתוב א"א באחד שבטיך התבאר למעלה סי' ט':

24 כד שם תעלה עולותיך, ושם תעשה, ר"ל כל מיני קרבנות, ובא לומר שיהיה בעשה ול"ת, ועדיין לא ידענו ל' ת ביתר קרבנות, רק שכלל הוא שכ"מ שמוציא השלילה הקודמת ע"י מלת כי אם, צריך להוציא מה שנאמר בשלילה לא דברים אחרים, ואיך אמר כי אם אל המקום וכו' שם תעשה שהם יתר הקרבנות, והלא בשלילה לא נזכר אלא עולות, מזה מבואר שמ"ש פן תעלה עולותיך אינו שם פרטי לעולות לבד רק פי' דברים שאתה מעלה וכולל כל הקרבנות ויש בכולם עשה ול"ת:

25 כה רק בכל אות נפשך תזבח, אי אפשר לפרש שר"ל שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר לר' ישמעאל לקמן סי' ל"ח שזה יאמר אח"ז כי ירחיב ה' את גבולך וכו', וכן א"א לפרש תאכל בשר קדשים שהלא כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים, וע"כ פי' חז"ל שמדבר בפסולי המוקדשים, כי כבר למד בספרא בחקותי סי' ע"ח שמובא בבכורות דף ל"ז ובכ"מ, וממ"ש ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' שמדבר בבע"מ, שקדשים שנפל בהם מום קבוע יפדה אותם ויצאו לחולין עפ"ז אמר פה השמר לך פן תעלה עולותיך וכו' כי אם במקום אשר יבחר שם תעלה ותעשה כל הקרבנות ועז"א רק ר"ל רק אז יוצא מכלל זה בעת שתזבח בכל אות נפשך ר"ל שתזבח את העולות והקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך, וזה אם נפל בהם מום קבוע שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין, ועז"א מלת רק שהוא מוציא מכלל הקודם, שאין לאכול הקרבנות בכ"מ רק בעת שהותר זה דהיינו אם נפסלו ע"י מום, וממילא מבואר שמדבר בנפל בהם מום אחר הקדשן שאם קדם מום קבוע להקדשן לא חל עליהם שם קרבן כלל לענין שצריך לאכלם בקדש והוא אמר מלת רק שמוציא שיוכל לשחוט ולאכול קרבנות שחל עליהם תחלה שם קרבן והיה צריך תחלה לאכלם בקדש, וממ"ש תזבח למד שלא הותר רק לזבחם ולאכול בשרם לא לגזזם ולא לאכול חלבם וזה רק בנפל בם מום אחר שהוקדשו לא אם היה בם מום תחלה, והנה אח"כ אמר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר ואמרו חז"ל שלא יאכל בשר אלא לתאבון כי שם מדבר בחולין שהוא רשות ובכאן שמדבר מקדשים שנפסלו שמצוה לפדות אותם ולשחטם אמר דרך צווי בכל אות נפשך תאכל בשר וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' א"מ ה"י. והנה בספרא בחקותי סי' ע"ח למד למעט מום עובר ממ"ש אשר לא יקריב ממנה בלשון עתיד, והספרי למד זה מגז"ש, ששעור הכתוב ואכלת בשר בכל שעריך והוא דומה עם מ"ש בבכור שנפל בו מום קבוע בשעריך תאכלנו, ורומז שגם פה מדבר במום קבוע ומ"ש כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך מלמדנו שלא נטעה שלא הותר רק לאכול בשרו בעצמו לא למכרו ועז"א שדומה כשאר דברים שנתן לך ה' בברכתו שאתה רשאי להרויח בהם ולעשות בהם סחורה וז"ש יכול יהיו אסורים לאחר זביחה וכו', ור"מ יכול יהיו אסורים בגיזה גם לאחר שחיטה והוא נכון:

26 כו הטמא והטהור יאכלנו, היל"ל רק הטמא יאכלנו שזה עיקר החידוש שלא נאמר שדינו כקדשים שלא יאכלו בטומאת הגוף, רק שא"כ לא נדע שמותר להטהור לאכול עם הטמא בקערה אחת, ובפסוק כב אמר גבי בשר תאוה הטמא והטהור יחדו יאכלנו הוסיף מלת יחדו, כי התבאר אצלי שיש הבדל בין מלת יחד ובין מלת יחדו שיחדו מורה ששניהם שוים ובא ללמד שרק בבשר תאוה יש היתר זה שבה הטמא והטהור הם שוים לא גבי תרומה שכהן טמא אסור בה, ותרומה טמאה אסורה באכילה ואינם שוים יחדו:

27 כז יאכלנו כצבי וכאיל, ואצל בשר תאוה פ' כ"ב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, וגבי בכור ט"ו כ"ב בשעריך תאכלנו וכו' יחדו כצבי וכאיל, וכמ"ש בבכורות דף ל"ג תלתא צבי ואיל כתיבי, ודרש בספרי שמ"ש פה כצבי וכאיל ממעט שאינו חייב במתנות, ומ"ש גבי בשר תאוה הצבי ואת האיל ממעט שא"צ ליתן חזה ושוק כמו שהיו נותנים בזמן איסור בשר תאוה, ומ"ש ת"ל אך הוא ט"ס כמו שתראה בספרי סי' מ"א ולא תאמר שהחלב מותר כחלב צבי ואיל, ע"ז השיב שגבי בשר תאוה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן גרס בספרי לקמן סי' הנ"ל ושם אאל"פ שהחלב של חולין מותר דהא כתיב כל חלב שור וכשב ועז ל"ת, ור"ש ס"ל שמ"ש פה כצבי וכאיל מלמד שקדשים הפסולים כולם דומים ואין להם מחיצות, שעז"א בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, שמ"ש כצבי וכאיל מפרש מ"ש בכל שעריך, והדרוש על כצבי וכאיל שגבי בכור לא נמצא בספרי וי"ל שהוא כדרוש הנמצא במכות דף כב המרביע שור פסולי המקדשים לוקה גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים, דהיינו שהשור נחשב כשני גופים, ועז"א שם יחדו כצבי וכאיל, כאלו אמר כצבי וכאיל יחדו כי גם על מלת יחדו דשם אך דרוש עי' בסי' הקודם, ובבכורות דף ל"ג שטה אחרת עיי"ש ועי' שם דף ט"ו ולקמן סי' מ"א:

28 כח רק הדם לא תאכלו, כבר אמר בספרא ויקרא סי' קפ"ט וז"ל ר' יהודה אומר וכו' יכול אף דם פסולי המוקדשים יהיו חייבים עליהם בשני לאוין ת"ל רק הדם ל"ת אין בו אלא אזהרה א', מתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין ת"ל רק את דמו ל"ת אין בו אלא אזהרה א', ובארתי שם שר' יהודה בעל המאמר שם לשטתו שס"ל שבדם של מוקדשים עובר בשני לאוין, וכן ברייתא זו כר' יהודה ורש"י בפי' החומש שפי' טעם אחר בזה הוא לרבנן עיי"ש:

29 כט על הארץ תשפכנו כמים, זה כתוב ג"פ לג' דרושים, מ"ש פה כמים מלמד שדם פסולי המוקדשים מותר בהנאה סד"א הואיל דאסורים בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה כמ"ש בחולין דף ל"ו, ומ"ש שנית בבשר תאוה כמים מלמד שמכשיר את הזרעים שתחלה כשהיו אסורים בבשר תאוה לא היה הדם מכשיר דדם קדשים אינו מכשיר כמ"ש בפסחים דף ט"ז ובכ"מ, ומ"ש שלישית כמים גבי בכור למד שאין טעון כשוי וכמ"ש בחולין דף פ"ד א"ל יעקב מינאה לרבא אימא בהמה בכלל חיה לכסוי א"ל עליך א"ק על הארץ תשפכנו כמים:

30 ל לא תוכל לאכל בשעריך, בא לשון זה כ"פ על האזהרה ר"ל שאין לך יכולת ע"ז מפני שאי אתה רשאי, הגם שלולא האזהרה היית יכול, ובא לשון זה לרוב במקום שבענין אחר יכול לעשות כן, כמו באונס ומוציא ש"ר לא יוכל שלחה כל ימיו הגם שנשים אחרות יכול לשלחם, ובאבדה לא תוכל להתעלם הגם שיש לפעמים מציאות שתוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק או שאמר לו אביו היטמא, ולכן נגד מ"ש שבעת היתר הבמות יוכלו לאכול שלמים בכ"מ עתה בשעת איסור הבמות לא תוכל לעשות כן מפני שאינך רשאי:

31 לא מעשר דננך ותירשך ויצהרך, היל"ל סתם מעשרותיך כמ"ש בפסוק ו' ובפ' י"ג, וע"כ אמר שרצה לרמז על ארבעה מיני מעשרות, א מעשר טהור, ב מעשר טמא שלא יאכלנו בלא פדיון חוץ לחומה, ג לקוח בכסף מעשר שא"א לאכלו כלל אף ע"י פדיון כי אינו נפדה חוץ לירושלים, ד לקוח בכסף מעשר שנטמא, והוא אסמכתא דהא במכות דף י"ג ופ"ק דכריתות שלכן הזכיר דגנך תירושך ויצהרך לחייב על כאו"א בפ"ע וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מעשר שני ה"ה, ועיין לקמן סי' קמ"א:

32 לב לא תוכל לאכל בשעריך, ר"ש מפרש שנגד מ"ש רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בכל שעריך הטמא והטהור, אמר לא תוכל לאכל בשעריך הטמא והטהור מעשר דגנך, כי מ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא רק וידוי כמ"ש רש"י בפסחים דף כ"ד, ולמד הלאו מכאן, ועתה שלמד הלאו מכאן ידענו שמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא מוזהר עליו, וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' מ"ש ללמוד לאו מכאן, ובפסחים שם תפס הלאו לא בערתי ממנו בטמא, והתוס' שם הקשו ממ"ש בכאן שאין ללמוד אזהרה מפסוק זה, ולק"מ שאחר שלמד ר"ש מן לא תוכל לאכל בשעריך ידעינן שמ"ש לא בערתי ממנו בטמא הוא אזהרה, וכן בספרא ויקרא סי' שי"ז ראב"י אומר מתוך שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יביאו קרבן עולה ויורד, סמך ג"כ על פסוק דכאן, ומ"ש ולא בערתי ממנו בטמא הגיה הגר"א בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא היכן הוא מוזהר, שכן הלשון בגמ', ומ"ש יכול הנותן במתנה פי' הז"ר שיכול שאם אכלו המקבל מתנה חוץ לירושלים יהיה הנותן חייב:

33 לג לא תוכל לאכל בשעריך, הלשון בלתי מדוקדק, שבין הדברים שחשב פה יש דברים שאסור לאכלם גם בירושלים כמו חטאת ואשם, והי"ל לומר לא תוכל לאכול בכל מקום, כמו שפתח פן תעלה עולותיך בכ"מ ואמר ר' יוסי שבא לרמז כונה שניה שהוא אזהרה למי שאינו מוציא את המעשר ואכלו בעצמו אפי' מעשר עני, וזה מרמז במ"ש לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך שתאכל הטבל הטבול למעשר עני בענין שתאכל דגנך עם המעשר שבו בשעריך הפך ממ"ש במ"ע ואכלו בשעריך ושבעו כמו שפי' בגמ' מכות דף ט"ו:

34 לד לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וכו', כבר כתבנו בפ' הקודם שהלשון בלתי מדוקדק דהא בכאן חשיב גם חטאת ואשם ועולה והם אסורים גם בירושלים, וע"ז הקדים ר"ש שמ"ש פה בשעריך לא בא על הכונה שבא בכ"מ לציין כל ערי ישראל חוץ מירושלים, רק מציין חוץ להמחיצה כ"א לפי מחיצתו והוא ההפך של לפני ה', שהוא מציין בתוך המחיצה כ"א לפי מחיצתו בקדשי קדשים נקרא לפני ה' לפנים מן הקלעים ובקדשים קלים נקרא לפני ה' כל ירושלים כנ"ל סי' י"ג, ובהפך ציין במלת בשעריך כל שהוא חוץ למחיצתו הראויה לו כ"א לפי מה שהוא, וז"ש לא בא הכתוב אלא ליתן מחיצה בין קדשים קלים לק"ק, ועפ"י הקדמה זו, שמלת בשעריך אינו מציין ערי המדינה דוקא, רק מציין חוץ למחיצה, עפ"ז חדש ר"ש שמציין ג"כ אם אוכל דבר שלא כפי דין אכילתו שבזה נקרא שאתה אוכל בשעריך ר"ל אכילה דומה כאכילה בשעריך שאינו מקפיד בו על דינים והלכות המיוחדים באכילת קדשים, והוציא עפ"ז שבבל אלה שחשב פה ביחוד יש בכ"א איסור חדש חוץ מאיסור אכילת חוץ לחומה, ובארו זה במכות דף ט"ו במסקנא, משום שהכתובים דפה מיותרים, דהא כבר חשב הפרטים דפה שני פעמים בפסוק ו' והבאתם שמה עולותיכם וכו' ובפסוק י"א שמה תביאו וכו' עולותיכם וזבחיכם וכו' והי"ל לומר פה לא תוכל לאכלם בשעריך, וע"כ שלכן חזר כ"א כדי שנלמד בכ"א דבר חדש, כי יקשה למה ליה למפרט בכורים הא ק"ו ממעשר וע"כ שמרבה אם לא אכלם כדינם בקריאה שזה נקרא ג"כ אכילה בשעריך, ועוד יקשה למה ליה למפרט תודה ושלמים הא נלמד מק"ו וע"כ מרבה אוכל לפני זריקת דמים ובבכור מרבה אם אכלו זר וכל אלה נקראים ג"כ בשם אוכל בשעריך כי נאכלו שלא כמצותן, ובכ"ז א"א להוציא גם מפשוטו שהזהיר בכל אלה שלא להוציאם חוץ לחומה כפשטות לשון לא תוכל לאכל בשעריך רק שאחר שע"ז לא היה צריך לפרט כל אלה בפרטות למדינן ג"כ שבשעריך כולל ג"כ כל מה שאכלו שלא כמצותו וכמחיצתו, שכן תראה ברמב"ם בס' המצות במל"ת קמ"ד קמ"ה קמ"ו קמ"ז קמ"ט וכן בחבורו, למד מפסוק זה לאו לחוץ לחומה ולאוין שחשב ר"ש. והנה במה שמקשה בגמ' מכות דף י"ז ע"ב על ברייתא דפה וכי מזהירין מן הדין, יש להשיב לפי מ"ש ההמ"ג עמ"ש בספרא פ' שמיני סי' ס"ט שאזהרת שאר בהמה טמאה למדינן מק"ו דאף שאין עונשין מה"ד כיון שיש לאו הבא מכלל עשה וק"ו עונשין מה"ד, וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן כמ"ש בפי' שם, וא"כ גם כאן כיון שיש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין, רק מה שאין הגמרא מתרץ כן משום שכל בעל המאמר שם הוא רבא, וכבר בארתי בפי' הספרא סוף פ' שמיני, ששם אומר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אוסר ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שלדעת אחרים צ"ל שלא נודע אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה כי לא ס"ל סברת הרב המגיד, ולדעת הת"ק ידעינן אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה כדעת הספרא בפ' שמיני וכסברת ההמ"ג, ומבואר שדעת הת"ק דטרפה חיה כמ"ש בחולין דף מ"ג ודעת אחרים, דטרפה אינה חיה וא"א לדרוש כהת"ק, ומבואר בבכורות דף ג' שרבא ס"ל שטרפה אינה חיה ובהכרח ס"ל כאחרים ולא ס"ל סברת ההמ"ג ולכן הקשה לדידיה וכי מזהירין מן הדין, אבל למ"ד טרפה חיה י"ל שס"ל שר"ש סובר כן וסובר סברת ההמ"ג ובפרט שבספרי לקמן סי' צ"ו מביא אזהרה לבהמות טמאות מק"ו ולאו הבא מכלל עשה וכסברת ההמ"ג וא"כ יתפרשו דברי ר"ש כפשטן שלדידיה מזהירין מן הדין כי יש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה:

35 לה כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר, מ"ש במקום מציין ירושלים שקדשים קלים ומעשר שני נאכלים לפנים מן החומה ומ"ש לפני ה' כולל גם שילה ששם ק"ק נאכלים בכל הרואה ואין להם מקום מיוחד, רק בכל הרואה נקרא לפני ה', ומ"ש חביב חביב קודם וכו' נשנה ונתפרש למעלה סי' כ"א:

36 לו השמר לך, כ"מ שנאמר השמר פן אינו אלא בל"ת עירובין צ"ו ובכ"מ בש"ס. ובמ"ש כל ימיך מרבה שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, וכבר רבה בספרי קרח ט' נ"ב מן ועבד הלוי שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, והתנה רק בהיותך על אדמתך לא בגולה:

37 לט כי ירחק ממך המקום וזבחת וכו' כאשר צויתיך גבי קדשים שכתוב בהם שחיטה כן תזבח חולין בריחוק מקום, ומבואר שבקירוב מקום היינו בעזרה אינך רשאי לזבוח חולין, וממ"ש שני פעמים גבי שלמים ושחט אותו שהיל"ל ושחטו ממעט בע"מ וחיה ועוף כמ"ש בספרא ויקרא סי' קס"ג עמש"ש בפירושי, וכ"ז מובא בקדושין דף נ"ז:

38 מ ואכלת בשעריך בכל אות נפשך, מ"ש בשעריך היינו בכל ערי ישראל שלא תאמר שיהיו כקדשים שאכילתם לפנים מן החומה, ומ"ש בכל אות נפשך ר"ל כל משך זמן שתרצה לא לשני ימים ולילה אחד כקדשים, ו' "ש הטמא והטהור יחדו היינו בקערה א' וזה התבאר כבר למעלה סי' כ"ו עיי"ש:

39 מא אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, כבר התבאר בסי' כ"ז דתלתא כצבי וכאיל כתיבי ובספרי דריש ג' דרשות ובכאן לא הזכיר רק דרשא א' למעט מחזה ושוק שלמד מכאן, והוסיף שא"צ כליות ויותרת ר"ל שאין דינו כשלמים שיצרך חזה ושוק וכליות ויותרת, ורבי אלעזר הקפר דריש מכאן לענין שחיה בעי שחיטה וזה כשטת הגמ' בכורות דף ל"ג שדריש מ"ש ג"פ כצבי וכאיל באופן אחר וחד לדבר קפרא ומובא בחולין כ"ח ושם תפיס פסולי המוקדשים ועיין ברמב"ם פ"א מה' שחיטה ובכ"מ שם, ורבי אומר שמ"ש כאשר צויתיך מלמד שהלכות שחיטה נאמרו בהלמ"מ ושחיטת עוף מה"ת:

40 מב רק חזק לבלתי אכול הדם, כבר פי' הרמב"ן שהזכיר בו חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמ"ש ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, וכתיב יזבחו לשדים, והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שלחן השדים וכבר הוזכר זה בס' מורה נבוכים, ולא שיהיה זה עקר טעם הדם כי הכתוב מפרש כי הדם הוא הנפש רק שמפני זה היו שטופים בו ורודפים אחריו והיו מתנבאים בו ומגידים עתידות לכן הזהיר ע"ז כ"כ, ובכ"ז אחר מתן תורה שחדלו לזבוח לשעירים קבלו אותה בשמחה, שלכן בפסוק י"ד שמדבר מפסולי המוקדשים אמר רק הדם לא תאכלו ולא אמר לשון חזוק רק פה שמדבר בהיתר בשר תאוה שיזבחו גם במדבריות ששם מקום השעירים, וגי' הוא גי' הגר"א וצ"ל ת"ל רק הדם, ור"ג אומר שבאשר הוא מצוה קלה שנפשו של אדם קצה בו כתב בו חזוק ללמד ק"ו על מצות שנפשו של אדם מחמדתן וזה עצמו מ"ש במשנה דמכות כג ע"ב בשם רבי ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו', ור"ש בן עזאי אומר שיש עוד ג' מצות שנפשו של אדם קצה בהם והם שקצים ורמשים ונבלה וטרפה והתורה הזהירה עליהם כמו על הדם מטעם זה, ומביא עוד שני מאמרים שמובאים בשבת דף קל הראשון בשם רשב"ג והשני בשם רשב"א מענין זה:

41 מג כי הדם הוא הנפש, זה טעם האיסור, וכן אמר בספרא אחרי סי' קט כי נפש הבשר בדם היא להגיד מה גרם, ומ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר, שא"א לפרשו על דם, שאסור לאכלו גם בלעדי הבשר, פי' שהוא אזהרה מיוחדת על אבמה"ח שאוכל בשר שהיה הנפש בתוכו וכמ"ש בחולין דף קב, ור"ח ב"ג ק"ל שהיל"ל לא תאכל הבשר עם הנפש וע"כ שהוא כולל ג"כ שלא יאכל דם מן החי, שהנפש עודו בהבשר, לא יאכל גם הנפש שהוא הדם, ובסנהדרין נ"ח מבואר שלא מפה למד רק ממה דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו קרי בי' בשר בנפשו לא תאכל, דמו לא תאכל, ומ"ש יפ"ת וכל הדומים לה יוכיחו עי' בסנהדרין דף נד:

42 מד לא תאכלנו, הוא מיותר, ומרבה איסור אכילת בשר בחלב ובחולין דף קטו מפרש לה שהוא דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשני מינים, ונדחקו רש"י ותוס', ולדעתי הנה במכלתא משפטים סי' ר"ל אמר איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר להביא בב"ח שאסור באכילה, ונראה פירושו שס"ל כר"מ בנדה דף ט שדם נעכר ונעשה חלב, ועפ"ז אמר בבכורות דף ו' ע"ב שמה שחלב מותר באכילה הוא חדוש כי שרשו הוא דם, ועפ"ז ס"ל לאיסי לפרש רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש הזה שהוא הדם כשהוא עם הבשר ביחד, והיינו אם נעכר ונעשה חלב שאז בפ"ע מותר ועם הבשר אסור, ופה קאי בשטת ר' חנינא בן גמליאל שמ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר מזהיר על הדם מן החי, וכשאוכל אבמה"ח עם דמו, מוזהר משום לא תאכל הנפש ומשום לא תאכל הבשר, מפרש מה שכפל לא תאכלנו שהכנוי דינו כאלו נכפל הפעל שנית ופי' לא תאכלנו היינו הנפש עם הבשר, ומדבר ג"כ בשני מינים שלא יאכל הנפש ביחד עם הבשר, ר"ל שמוזהר על שניהם אם דם הזה שהוא הנפש נעכר ונעשה חלב לא יאכלנו ביחד עם הבשר, כי דבר הלמד מענינו הוא שמדבר בשני מינים הנפש שהוא החלב עם הבשר, כי הכנוי מציין הענין הנאמר למעלה, ובמ"ש והלא דין הוא עיין במכלתא שם בזה באופנים אחרים, ומ"ש ר"ג אומר וכו' מחקו הגר"א מכאן כי מקומו למעלה סי' מב:

43 מה רק קדשיך אשר יהיו לך וכו', הלא כבר נאמר והבאתם שמה עולותיכם וכו', ופי' שמדבר בקדשי ח"ל שצריך להביאם וכמ"ש הרמב"ם ריש פי"ח מה' מעה"ק, ות"ק סבר שתמורות מרבה מן זכר ואם נקבה כמו שדריש בספרא ויקרא סי' קנט וכן ר' יהודה דאיירי בדברי ת"ק סובר כן שם ור"ע לא ס"ל דרשה דזכר ואם נקבה ודריש שבא ללמד שיביא תמורה להקריב, וכן תראה בסוגיא דתמורה דף יח שתליא זה בזה כמ"ש בז"א. והנה מ"ש ונדריך מפרש הת"ק שממעט בכור ומעשר שא"צ להביאם מח"ל, כי יכולים להתפרנס בכ"מ היינו שאם יפול בהם מום מותרים בח"ל, ור"ע מפרש שמדבר בתמורה אומר שמ"ש ונדריך ממעט בכור ומעשר ופי' בז"א שממעט תמורת בכור ומעשר וצ"ל שר"ע אינו סובר כדרוש המוזכר בספרא בחקותי סי' קז ותמורה דף ה ע"ב למעט תמורת בכור מהקרבה ממ"ש אם שור אם שה לה' הוא ולא תמורתו, וממעט שתמורה אינה קרבה מפה, ומ"ש שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבהב"ח ורי"א עד באר הגולה נראה דת"ק ר"ש ואזלי לשטתם במעילה י"ט שר"ש סובר שחייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה ור' יהודה סובר עד שיזרק הדם ולכן אמר ר"י עד באר הגולה שמבואר במדות פה שלשכת באר הגולה היה אצל מקום השחיטה עיין בציור של התוי"ט בסוף מדות, ושם מוסר אותו לשחוט ולזרוק הדם:

44 מו רק קדשיך אשר יהיו לך, לבן עזאי מדבר במעשר בהמה וממ"ש יהיו לך ממעט שותפות ולא מאשר יהיו לך הזכרים כמ"ש בבכורות דף נז דזה בבכור כתיב ומבע"ל להוציא המוכר בהמתו לנכרי כמ"ש במכלתא בא סי' קך, ומ"ש למעט יתום נראה שצריך להגיה ת"ל והעברת שכן איתא במכלתא שם סי' קיח בשם בן עזאי ועמש"ש:

45 מז ועשית עולותיך הבשר והדם, היל"ל הדם והבשר, דהא זורק הדם תחלה וס"ל לר' יהושע מובא בפסחים דף עז ובזבחים דף סו שבא ללמד שלא יזרוק הדם אם נאבד הבשר או נטמא, ור' אליעזר חולק עליו דהא כתיב ודם זבחיך ישפך ולא הקדים לאמר ובשר זבחיך יאכל ודמו ישפך, ובפסחים מפרש שלר' יהושע מ"ש והבשר תאכל הוא תנאי שרק אז הדם ישפך, ואגב שסיים גבי עולה בדם תפס פה דם תחלה ומפרשינן שניהם בענין אחד שהוא תנאי רק כשיש בשר יש דם, ובאמת בספרא ויקרא סי' יב למד ר"א גבי עולה שהבשר אינו מעכב ממה שנכפל וזרקו את דמו גבי עולת הצאן, ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים שם ד"ה דם:

46 מח ועשית עולותיך הבשר והדם, משמע רק הבשר לא העצמות וגידים כמו שבארתי בארך צו סי' קיז ובמק"א אומר והקטיר הכהן את הכל, ופי' חז"ל שכשהם מחוברים יקטיר את הכל ובזמן שפירש יקריב רק הבשר ועיין בזבחים דף פה ע"ב ובחולין דף צו ומ"ש בזה בפי' הספרא ויקרא סי' נז:

47 מט ודם זבחיך ישפך, מביא ע"ז ג' דעות כמו שמובא בזבחים דף לז ג' ברייתא, וצריך לגרוס בכל א' דבר אחר, ויתר ההגהות הגיהו כבר מפרשי הספרי:

48 נ ור' ישמעאל מפרש שקאי על תמורת ולדות קדשים שהוא לא ס"ל לרבות תמורה מן אם זכר אם נקבה שדריש בספרא ויקרא סי' קנט לרבות תמורות ולדות וריבה מכאן, כי כל הקדשים כבר נאמרו ומה שכפל קדשיך תשא הם תמורות ולדות שלא נודעו מהנחשבים קודם, ובגמ' נזיר כה תמורה יז קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות, ר"ל שקדשיך הוא הפך של נדריך, קדשים שבאו שלא ע"י נדר, ומ"ש אשר יהיו ר"ל שיתהוו ע"י תמורה או לידה, והלשון בגמ' יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם כשם שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה כשם שאתה נוהג בשלמים אתה נוהג בולדות שלמים ובסוף הברייתא מסיים יכול אף ולד חטאת ותמורתה ותמורת אשם כן ת"ל רק, רע"א א"צ הרי אומר אשם הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה:

49 נא שמר ושמעת את כל הדברים וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו', למעלה ה שמע ישראל ולמדתם ושמרתם לעשותם ובפ' וא"ו ושמעת ישראל ושמרת לעשות שכפל הצווי על השמיעה ועל השמירה, ודרשו שר"ל שאם תשמע מעט אז ושמעת הרבה ואם תשמור מעט אז ושמרת הרבה, שמ"ש בפעם ב' ושמעת ושמרת אינו צווי רק יעוד עתידי, ומ"ש פה שמור ושמעת שהקדים השמירה להשמיעה והוא שלא כסדר ר"ל שאז תשמור גם מה שלא שמעת ואח"כ תוסיף לשמוע, ומ"ש למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הטוב, ר"ל שעי"כ תתמיד לשמוע ולעשות הטוב לעת"ל ובזה ייטב לך ולבניך אחריך מזה הוציא מ"ש זכה אדם ללמוד תורה שזכה לו ולדורותיו, וממ"ש כי תעשה הטוב פי' שזה יגרום שתעשה הטוב לעת"ל מזה הוציא מ"ש שמרת מה שבידך סופך לשמור לעת"ל, ועוד פי' שמור ושמעת כי תעשה ר"ל שהשמירה שהוא הלמוד שע"י שומר הדברים בלבו שזה גורם שיבא לכלל מעשה, ומ"ש את כל הדברים האלה ובפרשה זו באו מצות חמורות ומצות קלות לומר שיזהר במצוה קלה כבחמורה:

50 נב כי תעשה הטוב והישר בעיני ה', טוב שייך יותר על מצות שבין אדם למקום שאינו עושה אותם מפני יושר לבבו רק מפני שכן צותה החכמה העליונה וידוע שטוב ורע הם בחכמה, שכל דבר של חכמה יש בו שני דרכים א' טוב וא' רע וא"א שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע רק ע"פ החכמה ותורת ה' כמ"ש בפי' ספר משלי, ועל מצות שבין אדם לחברו שישרם ניכר לבני אדם שייך לשון ישר והיושר הוא בבינה כי הנהגה זו ישיג בבינת לבבו, וזה דעת ר"ע, ור' ישמעאל השיב הלא פה כתיב והישר בעיני ה' א"כ בעיני ה' מציין את הישר לא את הטוב, וע"כ אמר שהישר הוא בעיני שמים וטוב הוא בעיני אדם ור"ל שאף שמצות שבין אדם למקום לא נשיג ישרם ויצדק עליהם יותר שם טוב צריך שיחשבו אצלנו כמצות שהשכל משיג אותם, וכאלו מובנים ביושר לבב, ומצות שבין אדם לחברו אף שאנו משיגים ישרם צריך שלא נעשה אותם מצד שכלנו רק מצד שכן צותה החכמה העליונה כמ"ש בפי' תהלי' י"ח על פסוק כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, וראיתו הוא ממ"ש והישר בעיני ה'. והנה ר"ע י"ל סמך ממ"ש למעלה ו' יח ועשית הישר והטוב בעיני ה', ור' ישמעאל י"ל ראי' ממ"ש לקמן יג יט לעשות הישר בעיני ה' כמ"ש בספרי שם ע"ז זה שאמר ר' ישמעאל הישר בעיני שמים, וכן תמיד אומר הישר בעיני ה' ולא נמצא הלשון לעשות הטוב בעיני ה' רק פעם א' הנזכר:

51 נג כי יכרית, פי' חז"ל שר"ל שקיום מצוה זו יגרום שיכרית את הגוים וכן פי' בזה בכ"מ, ומ"ש אשר אתה בא שמה לרשת אותם מיותר שהי"ל כי יכרית ה' אלהיך את הגוים מפניך, פי' שבשכר שתבא לרשת אותם יכריתם מפניך וירשת אותם, ומ"ש וירשת אותם וישבת בארצם, שהוא מיותר דהא מצוה זו אינה תלויה בירושה וישיבה פי' שבא להוציא שלא נטעה ממ"ש לקמן וישבת בעריהם ובבתיהם שאין להם רשות לבנות ערים ובתים אחרים חדשים לכן תפס וישבת בארצם, ועוד דייקא שהוא צווי מצוה עליך לירש ולישב אח"כ בא"י וע"ז הביא מעשים אלה:

52 נד השמר לך פן תנקש אחריהם, לרש"י ורשב"ם פי' שלא תמשך אחריהם, כמו ינקש נושה לכל אשר לו, אדם הטורח ומחזר אחר דבר, וזה פי' הא' של הספרי, ובפי' השני פי' מענין היקש, שמקיש דבר לדבר, ובפי' הג' פי' מענין מוקש וכן פי' הרד"ק, ומ"ש אחרי השמדם מפניך ר"ל שמזה תלמדו שלא להמשך אחריהם וכן מזה תדעו שיהיה לכם למוקש כי יבואו אחרים וישמידוך, ובמ"ש איכה יעבדו ואעשה כן גם אני משמע שיעשה כן לעכו"ם, ועז"א השמר פן שהוא ל"ת, ואמר שנית לא תעשה כן לה' אלהיך הוא ל"ת אחרת שלא יעשה כן לה' במזבח שבמקדש, ועז"א יש כן ויש כן, היינו ואעשה כן לא תעשה כן וע"ז פי' שבענין שיעשה כן לע"ז אם הוא מעבודות שבמקדש חייב אף שאין דרכה בכך כגון זבוח וקטור ונסוך והשתחויה כמ"ש בסנהדרין דף ס' סא ואם אינו מד' עבודות אלה חייב אם דרך ע"ז לעבדה בכך, וזה למד ממ"ש ואעשה כן גם אני, ואם מקריב למזבח דבר שמקריבים לע"ז שזה מ"ש לא תעשון כן לה' אלהיך פטור כי הכתוב פירש הטעם שכל דבר אשר שנא עשו לאלהיהם א"כ לא נתכוון אלא לדבר שהקב"ה שונא אותו:

5 מגילה פתח ↗

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: לֹא נִתְחַלְּקָה יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁבָטִים, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: נִתְחַלְּקָה יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁבָטִים.

8 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

דברים יא ח-ט לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, תָּנוּ רַבָּנָן, כָּל הַנִּדָּר וְהַנִּדָּב קָרֵב בַּבָּמָה, כָּל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב אֵין קָרֵב בַּבָּמָה, מִנְחָה וּנְזִירוּת קְרֵבִין בַּבָּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֵל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל, מַה בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לְאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וּבָמָתוֹ שֶׁבְּרֹאשׁ גַּגּוֹ לֹא הָיָה מַקְרִיב עָלֶיהָ אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל, וְכָאן וְכָאן לֹא קָרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח בִּלְבַד וְחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר. אָמַר קְרָא לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, כִּי עַיְילִיתוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְשָׁרוֹת אַקְרִיבוּ חוֹבוֹת לֹא תַּקְרִיבוּ, מְנָחוֹת וּנְזִירוֹת יְשָׁרוֹת נִינְהוּ. וְרַבָּנָן, מִנְחָה אֵין מִנְחָה בַּבָּמָה. נְזִירוּת חוֹבָה הִיא. אֲמַר שְׁמוּאֵל, מַחֲלֹקֶת בְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים, אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבוֹת נִינְהוּ וְלָא קָרְבוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְכוּ' מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן. דִּכְתִיב "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו", אִישׁ יְשָׁרוֹת הוּא דְּלַקְרִיב חוֹבוֹת לָא לַקְרִיב, וְצִבּוּר אֲפִלּוּ חוֹבוֹת נַמֵּי לָא לַקְרִיב. וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְךָ, כִּי כְּתִיב אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר אֲבְּעֵינָיו הוּא דִּכְתִיב, אֲבָל בְּבָמָה גְּדוֹלָה אֲפִלּוּ חוֹבוֹת נַמֵּי לַקְרִיב. וְאֶלָּא הָכְּתִיב אִישׁ. כִּי כְּתִיב אִישׁ לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. זָר, ויקרא יז, ו מִ"וְּזָרַק הַכֹּהֵן" וְגוֹ' נָפְקָא. מַהוּ דְתֵימָא נִבָּעֵי קִדּוּשׁ בְּכוֹרוֹת כְּדִמְעִיקָרָא, קָא מַשְׁמַע לָן. חֲכָמִים הַיְנוּ תַּנָּא קָמָא. אֲמַר רַב פָּפָּא, קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן סְבַר אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פְּסָחִים, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּכְתִיב "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בַּגִּלְגָּל", פְּשִׁיטָא, אֶלָּא לַאו הָא קְיָמָא לָן דְּחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן הוּא דְּקָרֵב, דְּלַאו כְּעֵיָן הַפֶּסַח לָא קָרֵב. וְאִידָךְ, הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשֵּׁם רַבִּי בַּנָּאָה עָרֵל מְקַבֵּל הַזָּאָה. לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים. חוֹבָה בְּבֵית עוֹלָמִים, רְשׁוּת בַּבָּמָה.

11 מנחות פתח ↗

מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִנַּיִן לְמוֹתַר הַפֶּסַח שֶׁקָּרֵב שְׁלָמִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים! אֶלָּא מוֹתַר הַפֶּסַח יְהֵא לְדָבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מִדַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל נָפְקָא, דִּכְתִיב: ״אִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים״, וְאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: דָּבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן יְהֵא לְזֶבַח שְׁלָמִים. וְאַכַּתִּי מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! וְהָתַנְיָא: ״כֶּבֶשׂ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַפֶּסַח לְאַלְיָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִם כֶּבֶשׂ״ – לְהָבִיא פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁלָמִים הַבָּאִים מֵחֲמַת פֶּסַח, לְכׇל מִצְוַת שְׁלָמִים: שֶׁיִּטְעֲנוּ סְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם עֵז״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן, לִימֵּד עַל הָעֵז שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה אַלְיָה. תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיב: חַד לְעִבְּרָה זְמַנּוֹ וְעִבְּרָה שְׁנָתוֹ, וְחַד לְעִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, וְחַד לְלֹא עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְעִבְּרָה שְׁנָתוֹ, מִשּׁוּם דְּאִידְּחִי לֵיהּ לִגְמָרֵי, אֲבָל עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, דַּחֲזֵי לְפֶסַח שֵׁנִי, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, דְּאִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח רִאשׁוֹן, אֲבָל לֹא עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, דַּאֲפִילּוּ לְפֶסַח רִאשׁוֹן נָמֵי חֲזֵי, אֵימָא לָא, צְרִיכָא. הֲדַרַן עֲלָךְ הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה. מַתְנִי׳ כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִין מִן הָאָרֶץ וּמֵחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכוּלָּן אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הַמּוּבְחָר, וְאֵיזֶהוּ מוּבְחָר שֶׁלָּהֶם? מִכְנֵיס וְזַטְחָא מִכְמָס וְזוֹנֵחָא – אַלְפָּא לַסֹּלֶת, שְׁנִיָּיה לָהֶן – עֲפוֹרַיִים בַּבִּקְעָה. כׇּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: עוֹמֶר הַבָּא מִן הַיָּשָׁן – כָּשֵׁר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת מִן הַיָּשָׁן – כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה. עוֹמֶר – דִּכְתִיב ״תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ״, וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – דִּכְתִיב: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ״, וְלֹא מִן חוּצָה לָאָרֶץ. ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה. הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אָמַר קְרָא ״תָּבִיאּוּ״, וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה. וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ, שֶׁכֹּל שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמָּקוֹם אַחֵר – הֲרֵי הוּא כָּזֶה! אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב קְרָא ״תָּבִיא״, מַאי ״תָּבִיאּוּ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְהָכְתִיב ״רֵאשִׁית״? לְמִצְוָה. הָכְתִיב ״חֲדָשָׁה״? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: רַבִּי נָתָן וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת מִן הַיָּשָׁן – כְּשֵׁרוֹת, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״חֲדָשָׁה״? שֶׁתְּהֵא חֲדָשָׁה לְכׇל הַמְּנָחוֹת. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּחָדָשׁ,

13 משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

הַשּׁוֹחֵט קָדְשֵׁי נָכְרִים בַּחוּץ חַיָּב. וְכֵן הַמַּעֲלֶה אוֹתָן בַּחוּץ. וְהַנָּכְרִים מֻתָּרִין לְהַקְרִיב עוֹלוֹת לַשֵּׁם בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּבָמָה שֶׁיִּבְנוּ. וְאָסוּר לְסַיְּעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר עָלֵינוּ לְהַקְרִיב בַּחוּץ. וּמֻתָּר לְהוֹרוֹת לָהֶם וּלְלַמְּדָם הֵיאַךְ יַקְרִיבוּ לְשֵׁם הָאֵל בָּרוּךְ הוּא:

15 מכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הַמַּרְבִּיעַ שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים – לוֹקֶה שְׁנַיִם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַמַּנְהִיג בְּשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי גּוּף אֶחָד הוּא, וַעֲשָׂאוֹ הַכָּתוּב כִּשְׁנֵי גּוּפִים.

16 חולין פתח ↗

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, דָּמָן לִבְעֵי קְבוּרָה, קָמַשְׁמַע לַן.

23 סנהדרין פתח ↗

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: ״אִישׁ״ – פְּרָט לְקָטָן. ״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו״ – מַשְׁמָע בֵּין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אִמּוֹ, וּבֵין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ. אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה״, מוּפְנֶה לְהַקִּישׁ וְלָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה. ״מוֹת יוּמְתוּ״ – בִּסְקִילָה. אַתָּה אוֹמֵר בִּסְקִילָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכׇּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״דְּמֵיהֶם בָּם״, וְנֶאֱמַר בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי ״דְּמֵיהֶם בָּם״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה. עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֶרְוַת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה״. ״עֶרְוַת אָבִיךָ״ – זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ. אַתָּה אוֹמֵר: ״אֵשֶׁת אָבִיךָ״, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֶרְוַת אָבִיךָ מַמָּשׁ? נֶאֱמַר כָּאן ״עֶרְוַת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה״. מָה לְהַלָּן בְּאִישׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בְּאִישׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וּמַשְׁמָע, בֵּין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אִמּוֹ, בֵּין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ. אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה״. אֵין לִי אֶלָּא בְּאַזְהָרָה, שֶׁעָשָׂה הַכָּתוּב אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו כְּאִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו. עוֹנֶשׁ מִנַּיִין? נֶאֱמַר כָּאן ״עֶרְוַת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה״. מָה בְּאַזְהָרָה עָשָׂה הַכָּתוּב אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו כְּאִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו, אַף בְּעוֹנֶשׁ עָשָׂה הַכָּתוּב אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו כְּאִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו. ״אִמְּךָ הִיא״ – מִשּׁוּם אִמּוֹ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. וְרַבָּנַן, ״עֶרְוַת אָבִיךָ״ – מַמָּשׁ. הַאי מִ״וְּאֶת זָכָר״ נָפְקָא? לְחַיֵּיב עָלָיו שְׁתַּיִם. וְכִדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: נׇכְרִי הַבָּא עַל אָבִיו – חַיָּיב שְׁתַּיִם, הַבָּא עַל אֲחִי אָבִיו – חַיָּיב שְׁתַּיִם. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתָא דְּרַב יְהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּשׁוֹגֵג, וּבְקׇרְבָּן. וְהַאי דְּקָאָמַר נׇכְרִי – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נׇכְרִי מַמָּשׁ, דִּינוֹ מַאי נִיהוּ? קְטָלָא! בִּתְרֵי קְטָלֵי קָטְלַתְּ לֵיהּ? תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַבָּא עַל אָבִיו – חַיָּיב שְׁתַּיִם, הַבָּא עַל אֲחִי אָבִיו – חַיָּיב שְׁתַּיִם. אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, וּמַיְיתֵי לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מֵאֲחִי אָבִיו. וּמָה אֲחִי אָבִיו, דְּקוּרְבָה דְּאָבִיו הוּא, חַיָּיב שְׁתַּיִם – אָבִיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. מָר סָבַר: עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין, וּמַר סָבַר: אֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. וְרַבָּנַן, אַזְהָרָה לְאֵשֶׁת אָבִיו מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה״. וְרַבִּי יְהוּדָה, הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאַזְהָרָה לְאֵשֶׁת אָבִיו לְאַחַר מִיתָה. וְרַבָּנַן, הַהוּא מִסֵּיפָא דִּקְרָא נָפְקָא: ״עֶרְוַת אָבִיךָ הִיא״. וְרַבִּי יְהוּדָה, הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. וְהָאֲנַן תְּנַן: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב, חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, וְלָא פְּלִיג רַבִּי יְהוּדָה? אָמַר אַבָּיֵי: פְּלִיג בְּבָרַיְיתָא. וְרַבָּנַן, עוֹנֶשׁ דְּאֵשֶׁת אָבִיו לְאַחַר מִיתָה מְנָא לְהוּ? בִּשְׁלָמָא רַבִּי יְהוּדָה מַיְיתֵי לַהּ בִּגְזֵרָה שָׁוָה, אֶלָּא רַבָּנַן מְנָא לְהוּ? אָמְרִי לָךְ: הָהוּא ״עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה״ דְּמַפֵּיק לַהּ רַבִּי יְהוּדָה לִגְזֵירָה שָׁוָה, מַפְּקִי לֵיהּ אִינְהוּ לְעוֹנֶשׁ דְּאֵשֶׁת אָבִיו לְאַחַר מִיתָה. וְרַבָּנַן, עוֹנֶשׁ לְאִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו מְנָא לְהוּ? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אָמַר קְרָא ״אִמְּךָ הִיא״. עֲשָׂאָהּ הַכָּתוּב לְאִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו כְּאִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ כּוּ׳. וְלִחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם אֵשֶׁת בְּנוֹ? אָמַר אַבָּיֵי: פָּתַח הַכָּתוּב בְּכַלָּתוֹ וְסִיֵּים בְּאֵשֶׁת בְּנוֹ, לוֹמַר לָךְ זוֹ הִיא כַּלָּתוֹ זוֹ הִיא אֵשֶׁת בְּנוֹ. מַתְנִי׳ הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה – בִּסְקִילָה. אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאָה לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ, לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל. דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ ״זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ״. גְּמָ׳ זָכָר מְנָא לַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – פְּרָט לְקָטָן, ״אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר״ – בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ – מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב שֶׁשְּׁנֵי מִשְׁכָּבוֹת בָּאִשָּׁה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד, וְנִמְצָא לָמֵד. ״מוֹת יוּמָתוּ״ – בִּסְקִילָה. אַתָּה אוֹמֵר בִּסְקִילָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכׇּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״דְּמֵיהֶם בָּם״, וְנֶאֱמַר בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי ״דְּמֵיהֶם בָּם״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה. עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא״. לָמַדְנוּ אַזְהָרָה לַשּׁוֹכֵב. אַזְהָרָה לַנִּשְׁכָּב מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְאוֹמֵר: ״וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ וְגוֹ׳״. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״. קְרִי בֵּיהּ ״לֹא תִשָּׁכֵב״. בְּהֵמָה מְנָא לַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – פְּרָט לְקָטָן, ״אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכׇבְתּוֹ בִּבְהֵמָה״ – בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. ״מוֹת יוּמָת״ – בִּסְקִילָה. אַתָּה אוֹמֵר בִּסְקִילָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכׇּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״תַּהֲרֹגוּ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה. לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ לַשּׁוֹכֵב. עוֹנֶשׁ לַנִּשְׁכָּב מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב. לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ בֵּין לַשּׁוֹכֵב בֵּין לַנִּשְׁכָּב. אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְכׇל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ לְטׇמְאָה בָהּ״. לָמַדְנוּ אַזְהָרָה לַשּׁוֹכֵב. לַנִּשְׁכָּב מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְאוֹמֵר: ״וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָּאָרֶץ וְגוֹ׳״. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״לֹא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ״ – לֹא תִתֵּן שְׁכִיבָתְךָ. הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְהֵבִיא עָלָיו זָכָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹּא תִשְׁכַּב״ וַחֲדָא מִ״לֹּא יִהְיֶה קָדֵשׁ״. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״לֹא תִשְׁכַּב״ ״לֹא תִשָּׁכֵב״ חֲדָא הִיא. הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹּא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ״ וַחֲדָא מִ״לֹּא יִהְיֶה קָדֵשׁ״. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁכׇבְתְּךָ״ וּ״שְׁכִיבָתְךָ״ חֲדָא הִיא. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּכִי כְתִיב ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״ – בְּגַבְרֵי כְּתִיב. אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַזְהָרָה לַנִּשְׁכָּב מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַנִּשְׁכָּב בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב: מָה שׁוֹכֵב עָנַשׁ וְהִזְהִיר, אַף נִשְׁכָּב עָנַשׁ וְהִזְהִיר. הַנִּרְבָּע לְזָכָר וְהַנִּרְבָּע לִבְהֵמָה, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹּא תִשְׁכַּב״ וַחֲדָא מִ״לֹּא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ״. לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אִידֵּי וְאִידִי ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״ הוּא. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָמֵי חַיָּיב שְׁתַּיִם, דִּכְתִיב ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַנִּשְׁכָּב בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב: מָה שׁוֹכֵב – עָנַשׁ וְהִזְהִיר, אַף נִשְׁכָּב – עָנַשׁ וְהִזְהִיר. אֲבָל הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְהֵבִיא זָכָר עָלָיו, הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה, וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו – בֵּין לְרַבִּי אֲבָהוּ בֵּין לְאַבָּיֵי, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שָׁלֹשׁ, לְרַבִּי עֲקִיבָא חַיָּיב שְׁתַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: זְכוּר – לֹא עָשׂוּ בּוֹ קָטָן כְּגָדוֹל, בְּהֵמָה – עָשׂוּ בָּהּ קְטַנָּה כִּגְדוֹלָה. מַאי ״לֹא עָשׂוּ בּוֹ קָטָן כְּגָדוֹל״? אָמַר רַב: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים כְּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת פָּחוֹת מִבֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים כְּבֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: כֹּל דְּאִיתֵיהּ בְּשׁוֹכֵב – אִיתֵיהּ בְּנִשְׁכָּב, וְכֹל דְּלֵיתֵיהּ בְּשׁוֹכֵב – לֵיתֵיהּ בְּנִשְׁכָּב. וּשְׁמוּאֵל סָבַר: ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב: זָכָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד

24 בכורות פתח ↗

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל דִּבְהֵמָה טְהוֹרָה נָמֵי חִידּוּשׁ הוּא, דְּאָמַר מַר: דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב, וְכֵיוָן דְּחִידּוּשׁ הוּא — בִּבְהֵמָה טְמֵאָה נָמֵי לִישְׁתְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

26 מעילה פתח ↗

וְשָׁקַל שִׁקְלוֹ, וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ – כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא – מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּזְרוֹק הַדָּם. מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְעֹל מַעַל״ – מִכׇּל מָקוֹם.

27 פסחים פתח ↗

נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּתַנְיָא: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם אֵין דָּם — אֵין בָּשָׂר, אִם אֵין בָּשָׂר — אֵין דָּם.

27 תמורה פתח ↗

״רָק קֳדָשֶׁיךָ״ — אֵלּוּ תְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ״ — אֵלּוּ הַוְּולָדוֹת, ״תִּשָּׂא וּבָאת״.

מלבי"ם על דברים י״א:ל״א » « מלבי"ם על דברים י״ג:א׳